ילד שמקבל מסר אחד בבית ומסר אחר במוסד, עלול לאבד אמון בשניהם

הורים יקרים,
יש תופעה נפוצה שהורים רבים אינם מודעים למחירה החינוכי. איני בא לקבוע מסמרות, אלא להציע נקודה למחשבה.

הנושא הוא: אנחנו. רבים מאיתנו חיים בתוך המציאות עם טכנולוגיה, עם חיים במרחב מודרני ועם שאלות ואתגרים שעולים מתוך המפגש עם העולם, אך במקביל מנסים לדחוף את ילדינו למוסדות שמציגים עולם אחר לגמרי, שבו כל זה "בל יימצא". מחביאים את הסמארטפון לפני הפגישה עם המנהל, משדרים "כאילו", וחיים בלחץ מתמיד שהסיפור הזה לא יתפרק.

אנחנו עושים זאת מכוונות טובות, אבל יש כאן נזק חינוכי עמוק שמגיע משני כיוונים בו זמנית – והוא פוגע בילדים שלנו.

ילדים אינם מבינים פשרות וקריצות. כשמוסד משדר שדרך הבית אינה ראויה, הוא מכניס אותם לקונפליקט שאין לו פתרון טוב. ילד יכול להכיל חוסר שלמות בפרקטיקה, אבל לדעת שמראש הדרך שאבא שלו בחר אינה טובה, זה בלתי מתקבל אצלו.

לכן הוא יצטרך לבחור צד. אם יבחר בדרך המוסד, הוא עלול לאבד אתכם כסמכות וכמודל. אם יבחר בכם, הוא עלול להפנים שמה שקיבל במוסד אינו אמיתי או רלוונטי ולהתחיל לזלזל במערכת. שתי הבחירות מייצרות נתק.

וכאן נכנסים ההורים כשותפים לשקר. הבעיה מתחילה כשהורה מחביא את הסמארטפון או מבקש מהילד לא לספר. כך נוצרת מציאות אחת שחיים בה ואחרת שמציגים כלפי חוץ.

הנזק החינוכי של זה אדיר. ילד שרואה את הוריו מנהלים פער קבוע בין המציאות לבין מה שמספרים לסביבה, לומד שזה נורמלי. הוא לומד שאנשים טובים ומכובדים יכולים להחזיק שקר מטעמים חברתיים, ושהמרחק בין שתי הזהויות אינו בעיה אלא מיומנות. ואתם, שרוצים לגדל ילד ישר ואמיתי, עלולים ללמד אותו בדיוק את ההפך.

ומה שמחמיר את הסיטואציה הוא שלעיתים גם המוסד עצמו חי בתוך אגדה. ישבתי פעם מול ראש ישיבה מכובד, אדם רציני שאכפת לו עמוקות מתלמידיו. שאלתי אותו על נושא הטלפונים. "אצלנו?", הוא אמר. "אין. בכלל. אפילו אין להם יצר הרע לזה".

בדיקה קצרה מול כמה בחורים גילתה שלרבים מהם היו טלפונים שאינם כשרים, חלקם אף בתוך הישיבה.

הבחורים האלו אינם "ילדים רעים". הם פשוט גדלים בעולם שבו הטכנולוגיה נמצאת בכל מקום ויש להם צורך טבעי למלא חללים, לקבל מידע ולהיות מחוברים. במקום לתת להם כלים להתמודד עם הטכנולוגיה ולדבר איתם בפתיחות על הסכנות שבה, מספרים להם שהיא אינה קיימת. ואז הם מוצאים אותה לבד, בחשאי, בלי הדרכה ובלי גבולות. וזה הרבה יותר מסוכן.

אבל הבעיה העמוקה אינה הטלפונים. כשראש ישיבה בונה את זהות המוסד על "אצלנו זה לא קיים", הוא סוגר בפני עצמו ובפני הצוות שלו את היכולת לדבר על זה. מחנך שמגלה בחור עם טלפון מתקשה לטפל בנושא בפתיחות, כי עצם הגילוי מערער את הנרטיב. הורה שחושד, לא מרגיש שמותר לו לשאול, כי התשובה הרשמית כבר ידועה מראש.

וכך ההורה והמוסד, כל אחד בנפרד ובשיתוף פעולה מביך, מייצרים את אותו חינוך בדיוק: חינוך לפיצול, לזיוף ולחיים בין שתי מציאויות.
אבל זה לא רק זה. סוגיה קשה מאוד קורעת בשנה האחרונה את החברה החרדית. ההקצנה של חלקים מהציבור, ובעיקר של צעירים, היא תופעה שכל בר דעת צריך להרחיק ממנה את ילדיו.

ובכל זאת, הורים טובים ועדיני נפש מדברים איתי בהלם כשהם מגלים שבנם הטוב והמתון נשאב למרחב הזה. וגם זה חלק מהסיפור. אם אינכם רוצים ילד שנשכב מתחת לגלגלי אוטובוס, דוחף יהודי מבוגר, מתפרץ לתחנת משטרה או חוסם משפחה בדרך לחתונה – אל תגידו "לי זה לא יקרה". זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחושבים כששולחים ילדים למוסד הלא נכון.

אז שאלו את עצמכם: האם אני חי בשלום עם הדרך שלי, או שאני מתבייש בה? ילד שרואה הורה שחי בשלום עם דרכו, מקבל מודל של אמת. ובלי אמת אין חינוך שמחזיק מעמד.
בהצלחה!
שניאור

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

לקבלת העלון למייל:
[email protected]

להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus