ארה”ב חוזרת למציאות מול איראן: “הטילים אינם נתונים למשא ומתן”

אחרי מערכה ארוכה, יקרה ומורכבת, ארצות הברית שבה סוף סוף למדיניות המבוססת על המציאות ולא על משאלות לב. כך טוען דני סיטרינוביץ’, לשעבר ראש ענף איראן בחטיבת המחקר באמ”ן ונציג החטיבה בארה”ב, וכיום חוקר בכיר בתוכנית “איראן והציר השיעי” במכון למחקרי ביטחון לאומי.

לדבריו, המסקנה שאליה הגיעה וושינגטון הייתה צריכה להיות ברורה מראש: תוכנית הטילים האיראנית אינה נתונה למשא ומתן, משום שהיא ניצבת בליבת תפיסת הביטחון של המשטר בטהרן.

סיטרינוביץ’ כתב כי במשך שנים טיפחו מומחים שונים את האפשרות שלחץ צבאי כבד יאלץ את איראן לוותר על יכולות שהיא רואה כחיוניות להרתעת אויביה. אלא שהמלחמה המחישה את מגבלותיה של ההנחה הזאת. “איראן מעולם לא עמדה לפרק את ארסנל הטילים שהיא רואה בו את אמצעי ההגנה המרכזי שלה מול יריבות בעלות עליונות צבאית”, הסביר.

לדבריו, אותה מציאות חלה גם על מצר הורמוז. הקריאות להבטיח באופן קבוע את חופש השיט באמצעות כוח צבאי התעלמו מעובדה גאופוליטית בסיסית: אי אפשר להביס את הגאוגרפיה. כל עוד איראן שוכנת לאורך החוף הצפוני של המפרץ הפרסי ושולטת בגישה לאחד מנתיבי השיט החשובים בעולם, היא תשמור על יכולתה לאיים על הספנות באזור בעת משבר. כוח צבאי מסוגל לצמצם את האיום ולהקשות על מימושו, אך לא לבטל אותו לחלוטין.

עם זאת, סיטרינוביץ’ סבור כי המערכה חידדה נקודה יסודית יותר. איראן מציבה בפני האזור שורה ארוכה של אתגרים, אך רק איום אחד מסוגל לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות במזרח התיכון ולערער ישירות את המשטר העולמי למניעת הפצת נשק גרעיני: נשק גרעיני בידי טהרן.

לדבריו, אפשר לתהות האם נדרשה מערכה ממושכת כל כך כדי להגיע למסקנה הזאת, אך עדיף להכיר במציאות האסטרטגית באיחור מאשר לא להכיר בה כלל. סיטרינוביץ’ טען כי לפני שהאירועים יצאו לחלוטין משליטה, הממשל האמריקני נסוג מהיעדים המקסימליסטיים שהציב וחזר לגישה מדודה ומציאותית יותר.

המדיניות המסתמנת, לדבריו, משקפת שינוי חשוב: במקום לנסות לפתור באמצעות כוח את כל מרכיבי הבעיה האיראנית, ארה”ב מתמקדת כעת באתגר החשוב ביותר. “אסטרטגיה יעילה מחייבת להבחין בין איומים שאפשר לנהל לבין איומים שאי אפשר להשלים עמם”, כתב. השפעתה האזורית של איראן ויכולות הטילים שלה שייכות, לשיטתו, לקטגוריה הראשונה. איראן המחזיקה בנשק גרעיני שייכת לקטגוריה השנייה.

על רקע זה הדגיש סיטרינוביץ’ כי כל משא ומתן עתידי על תוכנית הגרעין האיראנית חייב להיות מנוהל בידי מומחים מקצועיים וטכניים, ולא בהתאם לסיסמאות פוליטיות. המטרה, לדבריו, אינה יכולה להיות הסכם סמלי או הפוגה זמנית, אלא מסגרת מקיפה שתסגור כל נתיב ממשי שבאמצעותו תוכל איראן להגיע לנשק גרעיני. הלקח של שני העשורים האחרונים ברור: הסכמים יציבים למניעת הפצת נשק גרעיני נשענים על מנגנוני אימות קפדניים, פיקוח חודרני והערכה מציאותית של היכולות הטכניות, ולא על הנחות בנוגע לכוונות פוליטיות.

“אם הדיפלומטיה רוצה להצליח במקום שבו העימות נכשל, עליה להתמקד ללא הרף במניעת נשק גרעיני מאיראן, ובמקביל להכיר בגבולות של מה שאפשר להשיג בתחומים האחרים”, סיכם.