נתניהו משנה את כללי המשחק: מהגוש אל המנדט האישי

במסיבת העיתונאים אמש הציב נתניהו במרכז השולחן את המילים "ממשלה לאומית רחבה" וקרא "די לחרמות". אבל מתחת לקריאה לאחדות הסתתר מהלך פוליטי עמוק יותר. נתניהו אינו מוותר על הגוש, אלא מכין לעצמו נרטיב למצב שבו הגוש כבר לא יספיק. אם לא יהיה רוב טבעי של 61, הקרב הפוליטי יעבור מהשאלה מי מחזיק גוש יציב לשאלה מי קיבל מהציבור מנדט אישי להוביל.

נתניהו הבהיר כי אינו מכוון לממשלה צרה, אך גם לא לממשלה שתישען על המפלגות הערביות. הוא הציג קווים כלליים להצטרפות לממשלה, בהם הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כיבוד זכויות הפרט, כלכלה חופשית ושמירה על יכולת ההגנה העצמית של ישראל. את הדברים קשר גם לצורך להגיע להסכמות רחבות בסוגיות הגיוס והמשפט.

הרקע לדברים נמצא בתמונת הסקרים. בסקר חדשות 12 האחרון הליכוד נותר המפלגה הגדולה עם 23 מנדטים, אך הקואליציה הנוכחית עומדת על 52 בלבד, מול 68 לאופוזיציה כולל המפלגות הערביות. בסקר i24NEWS הליכוד גדול יותר, עם 27 מנדטים, אך גם שם הקואליציה מגיעה ל-57 מנדטים בלבד מול 63 לאופוזיציה. כלומר, יש לנתניהו דרך להיות ראשון, אך לא בהכרח דרך פשוטה להרכיב גוש.

לכן זו אינה רק קריאה לאחדות. זו הכנת קרקע לשלב הבא. אם הליכוד יהיה המפלגה הגדולה ביותר, יוכל נתניהו לטעון כי מדובר בהצבעת אמון מחודשת בו לאחר 7 באוקטובר, אחרי המלחמה ואחרי המערכות מול איראן, לבנון ועזה. בעבר המסר הקבוע היה שהגוש הוא שקובע. עכשיו, כשהגוש נשחק, נתניהו עשוי להעביר את מרכז הכובד אל גודל הליכוד ואל הלגיטימציה האישית שלו.

כאן נמצאת גם נקודת התורפה של המסגור. למפלגה הגדולה ביותר אין משקל פרוצדורלי מכריע. הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שלדעתו יש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה, לא בהכרח על ראש המפלגה הגדולה ביותר. התקדים הבולט שייך דווקא לנתניהו עצמו: בבחירות 2009 קדימה בראשות ציפי לבני קיבלה 28 מנדטים, יותר מהליכוד שקיבל 27, ובכל זאת הנשיא שמעון פרס הטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, לאחר שקיבל תמיכה רחבה יותר מהסיעות. אז שירת אותו הכלל שהגודל אינו חזות הכול. עכשיו, כשהליכוד הוא הגדול, נוח לו לטעון את ההפך: דווקא הגודל הוא שאמור לבטא את אמון הציבור. את ההיפוך הזה הוא ינסה להצדיק בנסיבות החריגות של אחרי 7 באוקטובר והמלחמה.

סמוטריץ ובן גביר במליאהצילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90

זו גם הסיבה שהתגובות הגיעו מיד ובחריפות. מימין הביע איתמר בן גביר חשש מממשלה שתישען על גורמים מהשמאל וקבע שמדובר במהלך "מטריד מאוד". בן גביר מבין היטב את המשמעות הפוליטית: אם נתניהו יעבור מקמפיין שמטרתו למקסם את הגוש לקמפיין שמטרתו להפוך את הליכוד לגדול ככל האפשר, עוצמה יהודית עלולה להיות אחת הנפגעות הראשונות. נתניהו ינסה למשוך אליו קולות ימין רך, מצביעים שחזרו מהמרכז וגם בוחרים שמעדיפים ממשלה רחבה על פני תלות בשותפים קיצוניים. מנגד, גדעון סער בירך על הכיוון ואמר כי ממשלה רחבה היא אינטרס לאומי. מהצד השני דחו גדי איזנקוט, בני גנץ ויאיר גולן את הקריאה כמעט על אתר. איזנקוט תקף את נתניהו על פילוג והסתה, גנץ הגיב ש"לא מאמינים לך", וגולן קרא למפלגות הגוש להבהיר שלא ישבו עמו. כולם הבינו שהמאבק כאן אינו רק על הרכב הממשלה הבאה, אלא על סיפור הבחירות עצמו.

מבחינה פוליטית, נתניהו מנסה לדבר לכמה קהלים בעת ובעונה אחת. לבייס הוא משדר שהוא נותר בימין, בלי ממשלה התלויה בקולות ערביים. למרכז הוא אומר שרק הוא יכול להוביל ממשלה רחבה ולסיים את עידן החרמות. לציבור החרדי הוא מאותת שסוגיית הגיוס תיפתר בהסכמה ולא בכפייה. ולליכוד עצמו הוא משדר צורך במפלגה גדולה וממלכתית יותר, שתשמר גם בוחרים מהמרכז הרך.

המהלך מתחבר גם למאבק הפנימי שלו בליכוד סביב השריונים והפריימריז. ככל שנתניהו מאותת מתינות וממלכתיות החוצה, כך הוא נדרש לנהל בו זמנית את הבייס ואת המפלגה פנימה. האיתות הראשון של בן גביר ממחיש בדיוק את החיכוך הזה: ניסיון להתרחב למרכז בלי לאבד את הימין.

בשורה התחתונה, נתניהו מתחיל להזיז את הקמפיין מהשאלה מי משיג 61 אל השאלה מי זכאי להנהיג. הוא מחליף את החשבון האריתמטי של הגוש בהצבעת אמון אישית בו, ומהמר שגודל הליכוד והלגיטימציה האישית יספיקו במקום שבו הגוש לא יגיע.