פשוט לחנך: להיות שותפים לדברים האמיתיים

הורים יקרים,
לפני כמה שבועות פנתה אליי בתי בת השמונה עם בקשה. היא רצתה לארגן בכיתה שלה ״יום חברויות״, יום שבו יעשו פעילויות שיבטיחו שלא תישאר אף בת בלי חברות בהפסקות. פנינו למחנכת שלה והצענו עזרה מכל סוג שיהיה.

לא ידעתי אם לחייך מהרעיון שלה או להיות עצוב מכך שילדה בגילה רואה את מה שמבוגרים לפעמים מפספסים, אבל כן הייתי גאה בזה שהיא שמה לב. אמנם כרגע בתוך מאורעות התקופה, לא מצאנו עדיין את הקשב של המערכת על מנת לקיים יום שכזה, אבל אני רוצה לעסוק כאן בעקרונות.
מערכת החינוך שלנו, לפחות במוסדות הגדולים והמוסדרים, די ממומנת. יש אתגרים, יש חוסרים, אבל יש עם מה לעבוד. הבעיה היא לא תמיד התקציב אלא המטרות.

בדברים שאכתוב כאן קיים פער בין הבנים לבין הבנות במערכת החינוך החרדית. לכל מגדר ה״מחלות״ שלו. והפעם אתחיל דווקא מהבנות:
לפני כמה שנים עזרתי לחבר שעובד בהפעלות למוסדות חינוך, והקפצתי לו מחשב לפעילות של סמינר לבנות שקיימו מחנה בצפון. חיכיתי שעה בחוץ עד שהמחשב יחזור אליי, ושם בחוץ הסתבר לי שלפני הפעילות של החבר ולאחריה היו עוד מפעילים שעלו ביחד ובמקביל, תחזיקו חזק, 25,000 שקל עבור מאתיים בנות ב-3.5 שעות. הקרנת סרט, פעילות קליקרים, דרבוקות. הזיה.

הנורמה הקלוקלת הזו התבססה לאט לאט. כדי להראות שאנחנו ״מדהימים״ צריכים להוציא את העיניים לסמינר המתחרה. הטיול צריך להיות עם סנפלינג, קיאקים, ג'יפים, פיינטבול וכדור פורח לקינוח, עם סכום מפולפל מאוד שגובים מכם ההורים. וכך ״השואו״ הפך להוצאה הגדולה, בעוד הדברים האמיתיים - אקלים חברתי, פיתוח מיומנויות, וחיבור לערכים ולזהות - נשארים עם שיריים. במשך השנים צוותי משרד החינוך פעלו לשפר את זה אך הדרך ארוכה.

אם נשמע ש״אצל הבנות קורה לפחות משהו״ וזאת על מנת לשמר את יוקרתו של המוסד, אצל הבנים ברוב המקומות (ובטח הלא מוסדרים) - הנושא עדיין ״רדום״. במוסדות אלו שמתמקדים בלמידה, חסרה תרבות של ״שעות מחנך״, אבל גם דברים פחות יעילים כמו מבצעים או הפעלות חברתיות נקודתיות, נמצאים שם בכמות קטנה יותר ובצורה קצת ״מפוזרת״ ולא מתוכננת. יש לכך סיבות רבות שהן גם תרבותיות והיסטוריות, אבל גם פחות ״קשב״ לתחום החברתי.

אחת הבעיות שרלוונטית לשני המגדרים היא הזמנת פעילויות ממפעילים חיצוניים שמגיעים לפעילות נקודתית של שעה וחצי, באלפי שקלים, כשהאימפקט החינוכי לטווח הארוך הוא כלום. עצוב.

אבל בואו נדבר על מה שכן בידכם. בכל מוסד חינוכי ראוי לשמו יש בעל תפקיד בשם ״רכז חינוך חברתי-ערכי״. תחום זה מתחדש בשנים אלו במוסדות המוסדרים. רכזים אלו, שהוכשרו לעבוד עם הלב והנשמה ולא רק לעשות הפקות יוקרה, אמונים על האקלים החברתי ועל תחושת הביטחון של התלמידים, ובעיקר על הדבר שהכי חשוב לנו כהורים: החיבור הרגשי של הילדים לדרך ארץ, לחיי תורה, לתפילה, ובאופן כללי ליהדות שבאה מבפנים ולא מבחוץ. מהות ולא נראות.

אם צד אחד של החינוך הוא המסגרת והתקנון, הצד השני הוא החינוך הערכי. שני הצדדים חיוניים, אבל רק אחד מהם נוגע ממש בלב ומחבר.

ושם אתם נכנסים. בהספקי לימודים ובדידקטיקה של הוראת גמרא אולי אתם פחות מבינים, אבל דווקא בנושא הזה, ברור לי שיש לכם עמדה. גם אם אתם שותקים בדרך כלל ולא רוצים להיות הורים ״מעיקים״, אתם הרי מכירים את הילד שלכם. אתם יודעים מה חסר לו ומה מחבר אותו. ואתם יכולים לתרום.

העצה שלי פשוטה: קחו אתכם עוד הורה שאתם מכירים, חפשו את הרכז החברתי במוסד, ודברו איתו על מה שבוער לכם, ועל מה שהייתם חולמים שיקרה לילדים שלכם. הציעו לו עזרה. תרמו מבצע או אירוע ״לעילוי נשמת״ או ״לזכות״. לא רק בגלל שהתקציב שלו מוגבל, אלא כי זה דבר טוב ששווה להשקיע בו. כי כשהילדים שלכם רואים שאכפת לכם מזה, הם לומדים שזה חשוב. וכשהרכז יודע שיש הורים מאחוריו שאכפת להם, הוא יעשה דברים אחרת.

הרכזים האלה הם השליחים שלכם והשגרירים שלכם לחינוך ראוי לדברים שחשובים לכם באמת, אז תנו להם גיבוי, תייקרו אותם, ואתם תראו שההשקעה משתלמת.
בהצלחה!
שניאור

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

לקבלת העלון למייל:
[email protected]

להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus