"נפלאות דרכי ה'": הדרך הבלתי צפויה שבה מתחילים הרהורי תשובה

כל בוקר בעלי קם טרי, מפציץ עם אמירות חשובות על החיים, חותך מסקנות, נותן כמה משפטי מחץ, והולך לתפילה.

משאיר אותי להתבשל עם תובנות.

עד שהוא חוזר אני כותבת על זה טור, אחר כך בארוחת הבוקר אני מקריאה לו. אוהבת את הבוקר שלנו.

כמה ימים אחרי תחילת המונדיאל האחרון, הוא נועל נעליים, ויורה אל חלל החדר את ההכרזה הבאה: "במונדיאל 1986 התחילו לי הרהורי התשובה".

מה? מאיפה? עכשיו? הבאת? את? זה?

"במונדיאל 1986 היית חייל, תל-אביבי, חילוני בן 19, ג'ובניק, עם 'איביזה' אדומה שאבא שלך קנה לך כדי שתוכל ליסוע איתה לבסיס בצפת ולחזור כל יום, כל יום, הביתה, שמע ראשך ילין בטעות את עצמו על מיטה צבאית רחמנא ליצלן. על איזה הרהורי תשובה אתה מדבר? את המיץ הוצאת לי עד שהסכמת לזוז לכוון התורה".

"כן", הוא ממשיך בשלו, בטוח בעצמו, "הרהורי תשובה".

לקח את התפילין, ויצא.

ואני, שהרבנית קנייבסקי זצוק"ל לימדה אותי הרבה דברים על בית יהודי, אבל בעיקר על איך לחדור לב של מתנגדים גמורים, לא משנה למה הם מתנגדים, כשהייתי מלשינה לה על איך בעלי מחלל את שבת בבוקר ב'עוד שבת של כדורגל', וכמה מרחק יש בין מכבי חיפה לבין הקיגל שחלמתי שהוא בשעה הזאת אוכל, היא לא נבהלה. מבחינתה גם אל האחר הרחוק ולכדורגל שלו, יש דרך לתורה לחדור.

העיקרון שלה לימד אותי כלל גדול בזוגיות בפרט ובמערכות יחסים בכלל. כדי להתקרב אל אנשים משמעותיים בחיינו, וכדי ליצור נועם של בית צריך להתעניין באמת בעולמו של האחר, לא להתרכז רק בתחום עניין האגו שלי ובמה שמעניין אותי. קשר אמיתי נבנה מהידיעה שיש רצון משותף ומורגש של שני הצדדים להבין אט אט את עולמו הפנימי של האחר. בקשר עמוק לאורך שנים כל אחד רוצה לדעת שהוא הכי הכי נחשב בתוך מחשבותיו של השני.

"איך אני אתעניין בכדורגל השטותי הזה?", הייתי שואלת אותה. וישבנו על זה, וחשבנו על זה. הייתי חוזרת מרחוב רשב"ם בבני ברק לרחוב המתנדב 31 באפקה, עם שאלות מפתח מרתקות שהגיתי לעצמי בעולמו של הטוטו כדי להצליח להתעניין בפנדלים: התחלתי ב"תגיד, מי זה היום נגד מי במשחק?", "מה זה נבדל?", "למה השוער שלהם לבוש אחרת?", באמת הייתי מתעניינת. התורה של הבית קשורה לשני אנשים, לא רק לי, היא היתה מסבירה לי.

ולכן, למרות שעברו כבר תיכף ארבעה עשורים, כשהוא צירף שלוש מילים ואמר 'מונדיאל והרהורי תשובה', אני אמרתי מיד, "אני מקשיבה".

והוא לא איכזב.

"אני זוכר איפה עמדתי ואמרתי לעצמי אז, כנראה מרוב הנאה וציפייה למונדיאל, אני זוכר איפה עמדתי בחדר שלי ואמרתי לעצמי, "וואי, אני לא מאמין, 'יש לי רק עוד 15 מונדיאלים בחיים, אם אני אזכה לחיות עד גיל שמונים'".

וזה היכה בו, הוא מספר לי.

"זאת היתה הפעם הראשונה, עכשיו אני מבין, שבה הבנתי את העובדה שהזמן קצוב לאדם. עוד 15 מונדיאלים? זהו?"

אחר כך התחתנו והיינו עסוקים בגידול הילדים וביום יום של משפחה, היינו עסוקים הרבה ב'לחזור בתשובה', המונדיאל כבר לא עמד בדרגת חשיבות עבורו כאבא, כמו אצל הנער שהוא היה.

נפלאות דרכי ה', איזו מכונה מופלאה זאת הנשמה, שלפעמים מרשה לאדם להציץ ברטרוספקטיבה עצמית, מתוך ההווה, דרך מנהרת האישיות שלך, לראות דרכה את ראשית הרהורי התשובה של שלך.

שם הכל התחיל.