"משוגע זה לא פתרון": דבריו הנוקבים של הרב רוזנבלום מהדהדים מחדש

הלם, תדהמה ויגון קודר עוטפים את העולם היהודי כולו עם הישמע הבשורה הקשה על הרצח המזעזע של הצדיק הרב עמוס גואטה זצ"ל. בעוד הציבור מנסה לעכל את גודל האסון והחורבן המקומי, צף ועולה מחדש תיעוד וידאו מצמרר של מגיד השיעור הנודע, הגאון רבי ברוך רוזנבלום.

הדברים הנוקבים, שנשא הרב רוזנבלום בדמעות ובדם ליבו מיד לאחר הרצח הנורא של האדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא (הבאבא אלעזר) זצ"ל לפני שנים, נשמעים היום כאילו נכתבו ונאמרו על האסון הנוכחי, ומציבים מראה כואבת ונוקבת בפני כולנו.

"משוגע זה לא פתרון"

"בעת הזאת, יצאנו מהשיעור ששים ושמחים", פתח הרב רוזנבלום את דבריו המרעידים. "שלוש שעות לאחר מכן, הולך יהודי, לוקח סכין ומכניס אותה בליבו של רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל.

רבותיי, מאוד קל לנער את זה מעלינו ולפטור את עצמנו במילת הקסם: 'משוגע'. הרי ברגע שאתה אומר 'משוגע', אמרת לעצמך: 'עזוב אותי, אני לא בעניין, זה לא קשור אליי'. אבל משוגע זה לא פתרון!

אם חז"ל אומרים לנו שירדנו לגלות אדום בגלל החרב שבלשון, הרי שיש רצח באמצעות הפה. אבל רצח פיזי בידיים? דבר כזה עוד לא היה לנו בתוכנו.

אל תגידו שהוא סתם השתגע והתפרץ. הוא לא השתגע ברגע אחד. הוא חיכה שעות בתור, המתין בסבלנות להיות האחרון שנכנס אל הקודש פנימה. הוא נכנס אחרון, והכניס לו חרב ישר לתוך הלב. לא מדובר בסכין פלסטיק, הוא הכין פגיון מיוחד כדי לוודא שאיך שהפגיון נכנס, הוא לא מפספס. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה".

המשוגעים של פעם והמשוגעים של היום

בהמשך דבריו, ערך הרב רוזנבלום הבחנה מדהימה ומעוררת מחשבה בין דורות העבר לדורנו אנו:

"שמעתי דבר נורא מיהודי חכם. אתם יודעים מי היו המשוגעים של פעם? מה היו המשוגעים של וילנא, של בודפשט, של בוקרשט, או של תפילאלת ומרוקו? פעם, המשוגע התורן היה מדמיין שהוא אליהו הנביא, שהוא מלאך גבריאל, שהוא משיח בן יוסף או משיח בן דוד, או לפחות שהוא החמור של המשיח. זו הייתה דרגת השיגעון הכי חמורה. היה מגיע אדם ואומר בהתלהבות: 'אני המשיח, תתקעו בשופר!'. זו הייתה בדיחה משעשעת, כולם ידעו שהוא משוגע חביב.

שאל אותי אותו יהודי: למה פעם המשוגעים רק דיברו ולא רצחו? מה ההבדל בין אדם פיקח לטיפש או משוגע? יש רק הבדל אחד.

לכל בני האדם יש מחשבות בראש. אחד חושב שהוא ראוי להיות משיח, אחד חושב שהוא מועמד מצוין, ואם לא משיח אז לפחות שהוא מתאים להיות ראש ישיבה גדול. לכל אחד מאיתנו יש בראש מלא מחשבות. אלא שלאדם הפיקח יש בראש מסננת עם חורים קטנים. לא כל מחשבה שעוברת לו בראש הוא מוציא החוצה. הוא מפעיל שיקול דעת ויודע מה ראוי להיאמר. גם אם הוא אומר משהו, הוא שוקל האם נכון לכתוב את זה, ואם הוא כותב, הוא שוקל שבע פעמים אם נכון להדפיס ולהפיץ את זה לרבים.

אצל המשוגע, יש לו חורים במסננת גדולים מאוד. מה שהוא חושב, הוא מיד פולט החוצה ללא סינון. לכן הוא צועק ברחוב: 'אני משיח', או 'אני אליהו הנביא'".

הדור קובע את סוג השיגעון

הרב רוזנבלום הסביר כיצד הלך הרוח הציבורי מעצב את דמותם של המשוגעים שבדור: "פעם, כשהדור כולו היה עסוק באמונה, בציפייה למשיח ובביאת אליהו הנביא, אז גם המשוגעים של אותו הדור דמיינו שהם המשיח. כשרבנים ישבו על הרצפה בליל תשעה באב, ובכו בדמעות שליש כמו ילדים קטנים על חורבן בית המקדש, אז גם המשוגעים אמרו לעצמם: 'כולם בוכים ומחכים למשיח, אז כנראה שאני המשיח'.

אבל במה אנחנו עסוקים היום? האם מישהו מאיתנו מקונן באמת על חורבן הבית בדמעות של אש? בכמה בתי כנסת תיכנסו ותמצאו אנשים שבוכים על חורבן ירושלים? יש אומנם אנשים שבוכים, אבל הם בוכים על החורבן הפרטי שלהם, לא על חורבן בית המקדש. על חורבן בית המקדש תמצאו בקושי שניים או שלושה אנשים שבוכים בבית הכנסת, אולי קצת אצל המקובלים בירושלים. הציבור הכללי עסוק בלשאול: 'רגע, המזגן עובד?', 'מה אוכלים במוצאי התענית?'. זה מה שמעסיק אותנו.

ואם אנחנו לא עסוקים בבית המקדש, במה כן עסוקים? במחלוקות! זה נגד זה, וההוא נגד ההוא. זה פגע בו, זה אמר לו, חסידות פה וראשי ישיבות שם.

כאשר הדור כולו עסוק במלחמות פנימיות וביצירת 'חרבות שבלשון', אז מה עושה המשוגע האמיתי של הדור? אצלו, כשהמסננת פגומה לחלוטין, הוא כבר לא מסתפק בדיבורים. הוא רואה שהדור עסוק בחרבות ובמלחמות, והוא פשוט לוקח את זה צעד אחד קדימה. הוא לא מבין שאצלנו 'רק מדברים'. הוא לוקח סכין ודוקר בפועל!

זה הלקח המצמרר שעלינו ללמוד מהאסון הנורא הזה, רבותיי. עלינו לעשות בדק בית עמוק בתוכנו. לחדול מהמחלוקות והשנאה, 'שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם'. הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו אחדות, כי כולנו אנשים אחים אנחנו. הבה נתחזק באהבת חינם ונאמר איש לרעהו חזק".