מדינת ישראל ואנחנו / מתוך עלון 'אחוותא' מבית 'אחוות תורה'

בטור הפתיחה לסדרה, עמדנו על המורכבות שבשאלת היחס הראוי למדינת ישראל ולחברה הישראלית. ציינו את הצדדים השונים וחידדנו את החשיבות לגבש עמדה רלוונטית שתתחשב בכלל היבטי הסוגיה. כעת נבקש לגעת במתח היסודי בלב הנושא, שנמצא בין שני ערכים תורניים יסודיים: הערבות והאחריות לעם ישראל כולו מחד, וההתנגדות לחילוניות מאידך.

גדולי ישראל אמנם ביטאו עמדות שונות ביחס למדינה ולחברה הישראלית, אך ראוי להציב לפני חילוקי הדעות את נקודות ההסכמה שעוברות כחוט השני אצל רבותינו. היו מגדולי ישראל שהדגישו יותר את החיבור לעם ישראל והדאגה לשלומו הרוחני והגשמי, והיו מהם שחידדו יותר את חובת ההתבדלות מהחילוניות. רבים מהם ביטאו ריחוק מודגש מסמלי המדינה, אך היה גם מי שהורה להניף את דגל המדינה מעל היכל ישיבתו ביום העצמאות. חילוקי הגישות מעניינים ומבטאים את מורכבות הנושא, אך חשובה מהם ההסכמה הבסיסית. הסכמה זו כוללת הכרה בקשר היסודי שלנו לעם ישראל והדאגה לו, לצד הבהרת האיום שבחילוניות וחובת ההתבדלות ממנה. המתח שבין שני ערכי הבסיס האלה איננו ניתן להעלמה, אך הפתרון מעולם לא היה מחיקה של אחד הצדדים, והיצמדות בלעדית לחברו.

מראשית ימי המדינה שללו רבותינו את גישת הניתוק המוחלט מהישראליות, שמזוהה עם חסידות סאטמר וחוגי 'העדה החרדית'. עוד קודם להכרזת העצמאות הגיעה 'אגודת ישראל' להסדר ה'סטטוס קוו' עם בן גוריון, במהלך שביטא שותפות בהקמת המדינה תוך מאבק לעיצוב זהותה היהודית. עם הקמת המדינה הורה רוב מוחלט של גדולי ישראל, למן מרן החזון איש ועד כלל חברי מועצת גדולי התורה, לקחת חלק בבחירות ולהשפיע על זהותה היהודית של המדינה.

בהמשך הצטרפה אגודת ישראל לממשלה ולקחה חלק בניהול ענייני המדינה. מעורבות זו מתוארת לעיתים כאינטרסנטית-מגזרית בלבד, אך היא מעולם לא הייתה כזו באמת. ב'נאום השפנים' המפורסם הבהיר הרב שך שהמעורבות הפוליטית החרדית בכנסת ובממשלה כוללת שיקולי עומק של הזדהות עם המחנה המסורתי בישראל. בדומה לכך, לאורך השנים יצא הציבור החרד לדבר ה' למאבקים על זהותה היהודית של המדינה, בהם רבים שלא הסבו כל תועלת למגזר ואף להיפך. שוב ושוב ביטאה היהדות הנאמנה דאגה עמוקה לקיום היהודי בארץ. עמדה זו לא נתפסה כמורכבת אלא כביטוי פשוט לערבות בין עם ישראל כולו.

מנגד, מעולם לא קיבלנו את ההזדהות המלאה עם המדינה וסמליה, כדרכה של הציונות הדתית. התנועה הציונית קמה כתנועה יהודית שאיננה מחויבת לתורה, מה שהוביל את רבותינו להתנער ממנה. היחס למדינה היהודית היה מורכב יותר. מחד, המדינה עוצבה מתוך אי-מחויבות בסיסית לתורה, והדבר חייב הסתייגות עקרונית. מאידך, בשונה מהתנועה הציונית, מדינת ישראל איננה תנועה אידיאולוגית, אלא מציאות החיים הציבורית של עם ישראל בארצו. התנערות מוחלטת מהקיום הציבורי היהודי מעולם לא עלתה על דעת רבותינו. אמנם, יהודים נאמנים לברית, אינם יכולים לקבל כלגיטימי, אופי חילוני וחופשי מדת של מוסד ציבורי יהודי. ולכן תמיד הודגשה התביעה העקרונית לכך שהמדינה תושתת על בסיס המחויבות לתורה. התביעה הזו הביאה לחוסר הזדהות סמלית עם המדינה, אך מאידך, החיבור לציבור היהודי שהמדינה היא ביתו, גם שלל התנתקות ממנה.

בראשית ימי המדינה, הייתה בציבור היהודי מגמה של חילון ודחיקת רגלי הדת. ציבור יראי ה' נאבק על קיומו והתפתחותו, והוא זיהה את המרחב הישראלי הכללי כאיום אולטימטיבי. למרות זאת הוא לא ויתר על האחריות והאכפתיות למדינה ולזהותה בכלל, אך עשה זאת מתוך תחושת איום וזהירות גבוהה.
במקום להשתמש באידיאולוגיות מנוסחות כמו "אתחלתא דגאולה" או "מעשה שטן", החזיקו רבותינו באמיתות הפשוטות של הקיום היהודי: כל ישראל ערבים זה לזה, ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה. לעיתים התגלע מתח בין שני העקרונות, ולעיתים הם דווקא השתלבו בלקיחת אחריות על הרוחניות של הפרהסיה הישראלית. אך מעולם לא הועלמה האכפתיות היהודית השורשית, וגם לא ההתנגדות לחילוניות ואי ההכרה בה.

זוהי הגישה הבסיסית שקיבלנו מרבותינו לסוגיה. היישום שלה משתנה כמובן בהתאם למציאות המתפתחת. בשבוע הבא נעלה צדדים נוספים של הנושא, חלקם מדגישים את השינויים שחלו במצב העם היהודי ושיש לתת להם מענה. כך נבקש לבחון כיצד העלייה בזהות היהודית של הציבור הישראלי כולו, הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי, וגם השינויים הטכנולוגיים והתעסוקתיים בישראל, מובילים לניסוח עדכני ונאמן למסורת של יחסינו למדינה.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

?️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

? לקבלת העלון למייל:
[email protected]

? להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus