אפילו האיראנים יודעים לשתוק. ואטורי לא

הבוקר, ברדיו "קול ברמה", תקף ח"כ ניסים ואטורי את ח"כ נעמה לזימי ואמר כי היא יכולה להתמודד על ראשות חמאס בעזה. הוא הוסיף שאינו רואה הבדל בינה לבין אנשי חמאס, ואף הגדיר את מי שפועל נגד הממשלה כ"אויבים שנמצאים בפנים".

מי שעוקב אחרי ואטורי יודע שיש לנו עסק עם אדם שאינו שולט בפיו. לא מדובר בפליטת פה חד פעמית, בהתבטאות שנאמרה ברגע של כעס או במשפט שהוצא מהקשרו. זו כבר שיטה: הוא אומר את הדבר הקיצוני ביותר שאפשר לומר, מעורר סערה, מתעקש שלא הובן, ואז חוזר עם אמירה חמורה עוד יותר.

אפשר להתנגד ללזימי. אפשר לחשוב שעמדותיה מזיקות, מקוממות או מנותקות. מותר לנהל נגדה ויכוח פוליטי חריף. אבל נבחר ציבור שמציג חברת כנסת יהודייה ואזרחית ישראלית כגרועה מחמאס אינו מנהל ויכוח. הוא מוחק את הגבול שבין יריב לאויב ובין מחלוקת לבגידה.

זו אינה מעידה ראשונה. ואטורי כבר קרא "לשרוף את עזה", קבע שאין בה חפים מפשע ואמר כי מי שנותר בה צריך להיות מחוסל. דבריו לא נשארו בתוך אולפן רדיו ישראלי. הם הגיעו לכתב התביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.

במילים אחרות, בזמן שחיילי צה"ל נלחמו בשטח ומשפטנים ישראלים ניסו להסביר לעולם כי ישראל פועלת נגד ארגון טרור רצחני ולא נגד אוכלוסייה אזרחית, ואטורי סיפק לצד השני את הציטוטים שבהם השתמש כדי לטעון את ההפך.

הוא יכול להאשים את התקשורת בסילוף. הוא יכול לטעון שהתכוון למחבלים בלבד. אלא שכאשר אדם אומר "אין שם חפים מפשע", אין צורך לסלף אותו. מספיק לתרגם אותו לאנגלית ולהגיש את דבריו לבית הדין.

ואטורי גם הצהיר כי "כהנא צדק בהרבה דברים". גם כאן, אין מדובר בדיון היסטורי מורכב או בבחינה עניינית של רעיון מסוים. כאשר משפט כזה נאמר מפיו של סגן יו"ר הכנסת, בתוך רצף של אמירות על אויבים מבית, שריפת עזה ושלילת חפותה של אוכלוסייה שלמה, המסר אינו זקוק לפרשנות רבה.

אבל השיא הגיע כאשר חבר ועדת החוץ והביטחון החליט לרמוז בפומבי לשימוש אפשרי בנשק גרעיני. "להם יש שטיחים פרסיים, לנו יש מפעל טקסטיל", אמר על איראן, והוסיף כי לישראל יש נשק שבו תשתמש אם תרגיש איום קיומי.

מדינת ישראל שמרה במשך עשרות שנים על עמימות מכוונת בסוגיה הרגישה ביותר בביטחון הלאומי. ראשי ממשלות, שרי ביטחון, רמטכ"לים וראשי מערכת הביטחון ידעו שיש נושאים שבהם הכוח טמון דווקא בשתיקה. ואז מגיע חבר כנסת, שאינו נושא באחריות לקבלת החלטות אסטרטגיות, ומחליט לפזר רמזים על יום הדין כאילו הוא מתראיין על עוד הצעת חוק שולית.

אפילו מנהיגי איראן, שמאיימים פעם אחר פעם על ישראל ומתגאים בטילים ובכטב"מים שלהם, נזהרים בדרך כלל שלא להכריז בגלוי כי ישתמשו בנשק גרעיני. הם מבינים את המחיר המדיני, הצבאי והמשפטי של אמירה כזאת. ואטורי, חבר בקואליציה הישראלית ובוועדה הרגישה ביותר בכנסת, מרשה לעצמו לומר את מה שאפילו האיראנים אינם מעזים.

זו אינה גבורה, אינה משילות ואינה עמידה לאומית. זו הפקרות מילולית שמחלישה את ישראל, מסבכת את מאמציה בזירה הבינלאומית ומעניקה תחמושת בחינם לכל מי שמבקש להציג אותנו כמדינה שאיבדה את מעצוריה.

לא כל אמירה קיצונית היא אמירה ימנית. לא כל צעקה היא פטריוטיות. לעיתים ההגנה החשובה ביותר על המדינה מתחילה בכך שנבחר הציבור מבין את משקל דבריו ויודע מתי לסגור את הפה.

אפילו האיראנים הבינו את זה. ואטורי עדיין לא.