האם אנחנו באמת מרגישים את החורבן?

נכנסנו לימי בין המצרים. מעבר לאיסורי שמיעת כלי זמר, תספורת ושאר ההלכות הנוהגות בשלושת השבועות, מוטלת עלינו החובה לעורר את הציפייה והכיסופים לבניין בית המקדש. דווקא בדורנו, הירוד מבחינה רוחנית והמטלטל גם מבחינה גשמית, עלינו לעצור ולהתבונן עד כמה חסרונו של בית המקדש מורגש בכל תחומי חיינו. כאשר השכינה בגלות ואין לנו בית מקדש בתפארתו, כהנים בעבודתם ולווים בשירם ובזמרם, חסרה לנו אותה השראת קדושה שממנה היו ישראל שואבים יראת שמים ורוח הקודש.

אמרו חז"ל: מעשה בשכנתו של רבן גמליאל, שהיה לה בן יחיד שנפטר, והייתה בוכה עליו מדי לילה. רבן גמליאל היה שומע את בכייה, נזכר בחורבן בית המקדש ובוכה עמה, עד שנשרו ריסי עיניו. לכאורה, מה הקשר בין הטרגדיה האישית של אותה אם לבין חורבן בית המקדש?

נראה שהיסוד הגדול הוא, שרבן גמליאל ראה בכל צרה הפוקדת את עם ישראל תוצאה של חסרון השראת השכינה. כאשר שמע את בכייה של האם, לא ראה בכך אסון פרטי בלבד, אלא ביטוי למציאות של עולם חסר, עולם שאין בו בית מקדש. אילו היה בית המקדש קיים בתפארתו, לא הייתה המציאות כפי שהיא היום.

מכאן אנו למדים שחסרונו של בית המקדש אינו מתבטא רק בהיעדר עבודת הקרבנות או עבודת הכהנים והלווים. החורבן משפיע על כל אורחות חיינו. הוא מורגש בביטחון, בפרנסה, בבריאות, בשלום הבית ובכל צרה העוברת על היחיד ועל הציבור.

החפץ חיים היה אומר שאנשים משקיעים כוונה מיוחדת דווקא בברכות הנוגעות לצורכיהם האישיים, כגון "רפאנו" ו"ברך עלינו". אולם האמת היא שעיקר הבקשה צריכה להיות על בניין בית המקדש. כאשר הבית יעמוד על תילו ותשוב השכינה לציון, יבוא עמה גם השפע לכלל ישראל. משום כך השוו חז"ל את הסתלקותם של צדיקים לשריפת בית אלוקינו. כשם שכל תלמיד מרגיש היטב את חסרונו של רבו, כך צריך כל יהודי לחוש את חסרונו של בית המקדש.

כלל ישראל היושב בארץ הקודש חי כיום במציאות של אי ודאות. אם בעבר חשבנו שיש בידינו צבא חזק, מודיעין מתקדם וכוח הרתעה, הרי שבשנה האחרונה נוכחנו לראות עד כמה הכול נתון בידיו של הקב"ה. מחבלים חמושים באמצעים פשוטים הצליחו לפרוץ את גדר המערכת שנחשבה למשוכללת ביותר במזרח התיכון. כלי טיס בלתי מאוישים זוהו במשך דקות ארוכות, אך בסופו של דבר התפוצצו בשל טעות אנוש. אצלנו, בני התורה, המושג "טעות אנוש" צריך להוביל לחשבון נפש במעשים הטובים.

כמה צער הצטבר בשנה האחרונה. יתומים ואלמנות, פצועים וקטועי איברים, משפחות שאיבדו את ביתן ואת מקור פרנסתן. העולם כולו רוגש וגועש בשנאה כלפי עם ישראל, ועדיין איננו יודעים מה ילד יום. וכל זאת עלינו לזכור - אילו היה בית המקדש בתפארתו, לא הייתה המציאות הזאת קיימת.

ולא רק בגשמיות. גם ברוחניות אנו פוגשים כאב יום אחר יום. בן הסר מדרך התורה, בת העוזבת את ביתה, משפחות המתפרקות, חולים הזקוקים לישועה. איש אינו יכול לומר בביטחון: "אצלי זה לא יקרה". אין לאדם ביטוח, לא ברוחניות ולא בגשמיות.

בימים אלו עלינו להתחזק בדבריו הידועים של הרב מפוניבז' זצ"ל, שאמר לאחר אמירת הקינות בשנת תש"ז על הפסוק: "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה". אישה היושבת על המשבר מתייסרת בכאבים גדולים, אך יחד עם הכאב היא יודעת שעוד מעט תחבוק בן. כך גם ייסורי הגלות. ככל שהם קשים ומכאיבים, עלינו לזכור שהם חבלי הלידה המבשרים את הגאולה הקרובה, במהרה בימינו, אמן.

- - - - - - - - - - -

הגאון הרב חיים משה כץ שליט"א הינו רב קהילת 'רחם' במערב בני ברק, מוסר את שיעור הדף היומי הגדול בעיר ומגיש תכנית ברדיו 'קול ברמה'.