מדוע דווקא אצל ציבור חכם ומסתפק במועט פורחות ההונאות? // דעה

בימים האחרונים טלטלה את הציבור פרשה כלכלית מוכרת מדי. עשרות אברכים השקיעו את חסכונותיהם, וחלקם אף משכנו את דירתם היחידה, במיזם שהבטיח להפוך אותם לבעלי הון דרך מכרה זהב באתיופיה, גיוס של יותר ממאתיים מיליון שקל. השבוע הפכה החקירה גלויה. חוקרי רשות ניירות ערך עיכבו את בעל החברה לחקירה ופשטו על משרדיה, בחשד שכספי משקיעים חדשים שימשו לתשלום תשואות לישנים, מבנה של הונאת פונזי. וזו אינה הפרשה הראשונה.

אבל עוד לפני החקירה הזאת, יש חידה שכדאי לעצור עליה. הציבור שלנו אינו טיפש, ואינו רודף בצע. להפך, חינכו אותנו להסתפקות במועט, לא למדוד אדם בממונו. ודווקא כאן, בחברה שאמורה להיות מחוסנת מפני פיתויי הכסף המהיר, צצות ההונאות בזו אחר זו. בסדנו אתמול, אתיופיה היום, ומחר מיזם אחר בעמוד הראשון בעיתונות היומית. איך יתכן שדווקא כאן זה קורה?

כבר אמרו חז"ל, לא עכברא גנב אלא חורא גנב. לא העכבר הוא הגנב, אלא החור שאיפשר לו להיכנס. אפשר לרדוף אחרי הרמאי הבא, לתפוס אותו, להזהיר מפני החברה שלו, ומחר יבוא אחר. כי הבעיה אינה העכבר, היא החור שדרכו הוא נכנס. ואצלנו ישנם שני חורים ברורים.

החור הראשון פשוט וכואב: אין מאיפה להתפרנס. אדם עם משפחה גדולה, שרוצה לפרנס אותה בכבוד, מגלה שהאפשרויות שלו דלות. לעבוד לא תמיד נחשב ראוי, ואיפה שזה מקובל, זה ראוי רק בכמה עיסוקים בתוך הקהילה. ואם יחליט בשלב מסוים לצאת וללמוד מקצוע, הוא כבר לא צעיר, וההוצאות כבר גבוהות. התוצאה היא משפחות שפשוט קשה להן מאוד לגמור את החודש.

ואז מגיע האיום הגדול. חתונות הילדים, קניית הדירות, המשכנתאות שכבר מחכות לפתחו. ובפינה הזאת, מי שאין לפניו דרך רגילה מבין שנשארה לו רק דרך אחת, להמר. אנחנו יהודים כשרים, איננו הולכים לקזינו או למקומות הימורים אסורים. אבל עסקה מפוקפקת שמבטיחה רווח גדול בסיכון גדול ובחששות הונאה היא הימור בשם אחר. וכידוע, המהמרים ה"טובים" ביותר הם דווקא הנואשים, לא משום שהם מיטיבים להמר, אלא משום שאליהם הכי קל לפנות. לכן העיתונות שלנו מלאה בהימורים, רק שאנחנו קוראים להם השקעות. הביטו בעמודים הראשונים. במקום שבו אמור לעמוד "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך", עומדות הבטחות של מימוש זכויות והשקעות משונות. זו הפרנסה שהעיתון יודע להציע.

החור השני עדין יותר, ונוגע בנו במקום רגיש. הרבנים שהכריעו בפרשות האלה מתכוונים לטובה, בלי צל של ספק, ורצונם הגדול הוא שאיש לא ייפגע. ובכל זאת, פעם אחר פעם, רבנים ובתי דין נותנים הכשר ולגיטימציה למיזם. מדוע? לא מפני חוסר יושר, אלא מפני חוסר ידע מה לשאול. הרשות לניירות ערך יודעת להביט בהשקעה ולזהות מבנה של פונזי. מומחה בתחום מסוים, יודע להסתכל על השקעה או מיזם ולשאול את השאלות הנכונות. תלמיד חכם, גדול ככל שיהיה, לא תמיד יידע לשאול את השאלות האלה, ולא תמיד יידע לאן להביט.

כשיש נזילה בבית, איננו הולכים אל רב השכונה אלא אל האינסטלטור. כשמתכננים דירה, שואלים אדריכל. לצד השאלה ההשקפתית, שהיא שאלה לרב, יש שאלה מקצועית, והיא לאיש המקצוע. אלא שאנחנו התרגלנו לקבל הכשר על הכל, מחברות הסלולר, דרך פרויקטים למגורים, ועד קופות החולים וההשקעות. וכאן אנחנו נופלים. הרב בודק עד היכן שידו מגעת, אבל הכלים הכלכליים, הדוחות שאינם חשופים לכל, הבדיקה המקצועית, אינם בידו ואינם בסמכותו. וכך נוצר הפער המסוכן: הרב אומר שגוף מסוים כשר, והציבור שומע שהוא בטוח וכדאי להשקיע בו. ואלה שני דברים שונים לגמרי.

אם נבקש לתקן, לא נרדוף אחרי העכבר הבא. נסתום את החורים. נחזיר ל"יגיע כפיך" את מקומו ואת כבודו, ונפתח מחדש את הדלתות שסגרנו. ונלמד להפריד בין השאלה לרב לשאלה לאיש המקצוע, ולשאול כל אחת במקומה. אישור הרב על יושרו של אדם אינה ערובה כלכלית, ואל לנו לשמוע אותה כך. כששני החורים ייסתמו, לעכבר כבר לא יהיה היכן להסתתר.