האלימות במודיעין עילית והנקודה החשובה באמת | דעה

יש דברים שאתה לא שוכח, אתה זוכר את הפעם הראשונה שלהם לנצח - הוא משוטט לך במרחבים של הנפש, עד שאתם עולים יחד לשמים.

לפני עשור ומחצה פגשתי אדם גדול. אתה הקורא יכול להניע את היד בביטול ולומר, שכל אדם שני נחשב היום לאדם גדול, אבל אני אשוב ואומר - אדם גדול. יש לי יותר מדי אצבעות בשתי הידיים, לעומת כמות האנשים הגדולים שפגשתי בחיי.

הרב פייבלזון הוא אחת האצבעות, והפגישה הראשונה איתו תמשיך לנדוד איתי. מה מיוחד בו ברב, ובכן, מעבר לידע הרחב שלו, הוא למד את מלאכת הכהנות.

אין לי מושג אם הוא כהן, אבל את אהבת האדם שכהן חייב ללמוד באוניברסיטת הכהונה, שנה א', שנה ב', שנה ג', כולל פרקטיקה ארוכה שלא מסתיימת לעולם, הוא למד גם לומד.

הוא היה אחד מיחידי הסגולה שלא באו ללמד אותי מה נכון ומה לא, אלא בא לדבר איתי, להבין איתי ביחד את הסוגיה בה דיברנו. כששוחחנו הרגשתי שאני 'מְדַשֵּׂחַ', כלומר, נמצא בדו שיח, ולא ראש מהנהן מעלה-מטה לכל צליל קדוש שיוצא מהפה שמולי.

זאת היא אהבת אדם אמיתית, להיכנס יחד עם השני תחת מטריית הכאב, להרגיש יחד את השאלה, להרגיש את הלב הרוטט מנסה להבין את עצמו, את הבורא ואת החיבור ביניהם, ולהסכים גם שלא תהיה תשובה עכשיו, או בכלל.

להיות מורה זה קל, אתה כמו רופא של הגוף, קח כדור - קח ידע, וזהו, תמשיך הלאה. להיות אוהב זה קשה, אתה יוצא למסע יחד עם מי שפנה אליך. אתה איתו בבקתות הבוץ הנופל והמשפיף, ואתה איתו בין הסלעים הלוהטים של המדבר. אתם צועדים יחד אל עבר המזבח הרחב, ואותו מזבח, יש לו מקום לשניים.

שלמה מלכנו הגדול, כתב את שיר האהבה הגדול של העם העברי. הוא הבין שאי אפשר לבנות מקדש שירפא לבבות בלי אהבה אינסופית. בלי אנשים שלמדו ויודעים איך להאיר את הפינות הכי שכוחות בתוך האדם שהגיע שבור, חטוי ומלא באבק טעויות - בלי כהנים שידעו לחטט בעדינות, ולתת לבני האדם שבאו למצוא את קרן האור שהם.

חסרה לנו תורת אהבה פה בעולם, חסרה תורה. חסרה אהבה.

---

ראיתי היום סרטון בו ילדים שאולי לא חוו מעולם אהבה כהנית דוחפים את הרב האוהב, אחרי שיעור במודיעין עילית. זה כאב לי מאוד, עד כדי כך שלא הצלחתי אפילו לסיים. עצרתי באמצע למרות הפז"מ שיש לי במיצגים שקשה לסיים. זוועה.

הסרטון הזה מתחבר לעוד סרטון שבו נער צעיר מטיח מילים זוועתיות אל עבר חייל יהודי. הילד מערבב שם מונחים קולינרים, חייל, טנק צבאי בעזה, ושילוב של חמצן, חומר דלק וחום. זוועה מזוועת.

רגע לפני שאמשיך: אני לא כאן לדבר על הדברים הדפוקים של העולם, לספר כמה רוע יש בעולם. ממש לא. אני לא כאן כדי להספיד את הקיום.

---

לפני כמה שנים נפגשנו - כל האחים, לְפַקְנֵק בדשא רחב הידיים של יישוב לפיד. שני מבוגרים התחילו לקלל וללכלך אותנו, החרדים, כיד האדם הטובה עליהם. בסוף הערב היה לנו סרטון שנאה משובח, שהיה יכול להפול בנקל לוויראלי. בתוכי הסתפקתי אולי לפרסם אותו, ככה אוכל להראות לעולם 'מה צריך לתקן', אך אחרי מחשבה נוספת הבנתי שפרסום כזה לא רק שלא יוסיף אור בעולם - אין לו יכולת כזאת, הוא רק ילכלך את מה שנשאר מהטוהר שעוד קיים. הסרטון נגנז.

---

אני כאן כדי לומר שיש שתי דרכים לחיות בעולם, שתי תפיסות של המציאות. כשאדם בוחר את התנועה שלו בעולם הוא צריך לדעת - אי אפשר הכל. כל בחירה תשאב ממך אנרגיה, אתה היחיד שמחליט איפה לשים את ההשקעה, וברגע שהחלטת, זה בא על חשבון הצד השני.

ישנה תנועה של גילוי רוע - מתקני עולם נוודים שהולכים מפה לשם, ומוצאים על מה צריך לזעוק, מהו הדבר שעכשיו העולם מוכרח להילחם בו.

מתקני עולם הם כמו הרי געש שחזרו פתאום לפעול, יורקים אש על כל מי יושב לצידם, גם על הגיאולוגים שאוהבים אותו והשקיעו בו את כל חייהם - תרתי משמע.

מתקני עולם הם כמו איש ה-'שששש' בבית הכנסת - בדרך כלל הרעש שהוא מוציא כשהוא מתקן את המרחב הקדוש, גדול יותר מהרעש של הדברנים.

איך אמר לי בשבת שעברה ידיד בבית הכנסת 'עזה טוונטיפור': "התפילה שלנו כאן היא מחאה על העסקים שפתוחים לידינו בשבת". ככה הוא - מתקן עולם, הוא לא יכול להתפלל בשביל להתפלל.

ויש דרך נוספת, הדרך הכהנית. הדרך שיכולה להביא ריפוי לעולם.

התנועה הנפשית של הרב פייבלזון שכל כך נגעה בי, היא הצד השני של המטבע.

אני יכול לבחור להתפלל איפה שאני מתפלל כי אני רוצה להתפלל - תפילה, חיבור. זהו, בלי שום חשבון אחר.

אני יכול ללכת בעולם ולראות שהוא מורכב, שלא הכל מסתדר לפי איך שאני חושב שנכון שיסתדר.

אני יכול להתבונן בבני אדם ולראות את הכאב שלהם, את הטוב שלהם, את הרצון העז שלהם לגדול.

אני יכול לרטוט יחד עם השאלות הקיומיות שאופפות כל אחד, ההוא ביחס שלו כלפי עצמו, ההוא כלפי הבורא, ההוא כלפי שבת, וההוא כלפי האשה.

עולם החלקים הוא עולם מורכב, הכל נשבר ונבנה שוב ושוב, המון גלויות וקצת גאולות. כח משיכה חזק כלפי מטה ואסטרונאוטים בודדים. בדידות שואבת וחיבוק מופשט.

כל כך קל לצאת החוצה, נטול לב, ולמצוא את כל הרוע שהעולם מכיל, לא תצטרך אפילו להתאמץ, השכן הקרוב בטוח עושה משהו לא נכון, ואם לא הוא, תמצא איזה רב שלא מתאים לך, חייל, או חנות שמוכרת מה שאתה חושב שאי אפשר למכור. אני לא דואג לך, אתה תמצא.

מצד שני, אם אנחנו רוצים לחזור למקום העברי שלנו - למערכת יחסים ממש בינינו לבין הבריאה והבורא, אנחנו צריכים ללמוד אהבה. אהבת תורה, אהבת בריות, אהבת הבורא.

אין דרך לרפא לב שבור על ידי זה שנצביע על מציאות השבר, הדרך היחידה היא למצוא את הלב השלם מעבר לשברים, באהבה, בחיבוק, בחמלה רבה אמונתנו.