עמית ברח מהדיון הנפיץ - והותיר את חבריו להתמודד עם המתקפות

החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, שלא לכלול את עצמו בהרכב המורחב שידון בחוק למניעת מעצר תלמידי ישיבות עריקים, אינה עניין פרוצדורלי גרידא – היא מהלך טקטי מחושב היטב.

במבט ראשון, ניתן היה לצפות שדווקא הנשיא המכהן יוביל בגופו דיון עקרוני בעל השלכות ציבוריות ומשפטיות כה דרמטיות. אולם בפועל, נראה שעמית העדיף לברוח מהדיון ומהאש הציבורית הנלווית אליו. מדובר בהערכת מצב אסטרטגית מצידו של הנשיא, המבין היטב כי במקרה הנדון מדובר בחוק כה קיצוני (בעיני השופטים), עד שהוא יכול לסמוך בלב שלם על חבריו לכס השיפוט – כולל השופטים השמרנים ביותר בהרכב – שיעשו את העבודה עבורו ויפסלו את החוק.

מבחינתם של השופטים, ובכלל זה האגף השמרני, החוק המוצע מייצר אפליה כה בוטה באי-חוקתיותה ובחוסר השוויוניות שבה, עד שהיא אינה יכולה לעמוד בשום מבחן משפטי. הרעיון לפיו מיוצר פטור סלקטיבי וייחודי למגזר אחד בלבד מהליכים פליליים בגין השתמטות, בעוד שאר האוכלוסייה כפופה לסנקציות מלאות, נתפס (שוב, לפחות בעיניהם) כבלתי קביל באופן מובהק.

השופט סולברג בדיון בעתירות נגד בחירת המבקרצילום: Yonatan Sindel/Flash90

כשהתוצאה המשפטית הרצויה מבחינתו של עמית כמעט מובטחת ומגובשת מאחורי הקלעים, הוא העדיף לפנות את הבמה. היעדרותו מאפשרת לו להתחמק מהחזית הציבורית ולתת לשאר חברי ההרכב – ובראשם השופטים המזוהים כשמרנים ביותר – לעמוד במוקד הסערה. בסופו של יום, הם אלה שיאלצו לחטוף את קיתונות הביקורת והמתקפות הפוליטיות שיוטחו בהם מצד הקואליציה והציבור החרדי ביום שאחרי פסילת החוק, הכל כך צפויה. 

כדי להבין עד כמה הצעד הזה יוצא דופן, יש להביט על תמונת המצב המלאה בבית המשפט העליון כיום: בשל המשבר המתמשך במינויים, מכהנים כיום בעליון 11 שופטים בלבד (למרות שתקן בית המשפט עומד על 15 שופטים). בהרכב המורחב שנקבע יושבים לא פחות מתשעה שופטים. המשמעות היא ששני השופטים היחידים מכלל שופטי העליון המכהנים שלא נכללו בהרכב הזה הם הנשיא עמית עצמו, והשופט חאלד כבוב.

השופט חאלד כבובצילום: יונתן סינדל

מדובר במצב חריג שבחריגים: קיומו של הרכב כה מורחב, הדן בסוגיה בעלת רגישות ציבורית ופוליטית ראשונה במעלה, ללא השתתפותו של נשיא בית המשפט העליון המכהן, הוא אירוע יוצא דופן ואולי אף תקדימי בנוף המשפטי.

לצד זאת, היעדרותו של השופט השני שנשאר בחוץ, חאלד כבוב, חושפת נדבך נוסף של תכנון אסטרטגי קפדני. ניתן לשער כי עמית חישב היטב את ההשלכות הציבוריות וביקש למנוע מראש יצירת מטרה נוחה למתקפות פוליטיות והסחות דעת. הנשיא הבין היטב כיצד זה יצטייר בעיני הציבור וכיצד ישתמשו בכך תומכי החוק, אם שופט ערבי יפסוק ויכריע בנושא של נקיטת הליכים פליליים נגד חרדים שלא מתגייסים – בזמן שהציבור הערבי עצמו אינו משרת... 

עדות נוספת לנחיצות שבה פועלת המערכת ולכך שהתוצאה כבר סומנה מראש, היא ההתנהלות הדיונית יוצאת הדופן של ההליך עד כה. מדובר במקרה קיצוני, שבו בית המשפט בחר להוציא צו על תנאי – המעביר באופן מיידי את נטל השכנוע אל כתפי המחוקק להסביר מדוע לא יבוטל החוק – כבר במסגרת ההחלטה הראשונה בעתירה. הצעד הדרמטי הזה ננקט עוד לפני שהתקיים דיון ראשון כלשהו, ובטרם התבקשו או התקבלו תגובות מקדמיות כמקובל. איתות ברור זה מלמד כי מבחינתו של בית המשפט, הקלפים כבר חולקו עוד לפני יריית הפתיחה.