עשרות בחורים תוקפים תלמיד חכם. גם בזה היועמ"שית אשמה?

רב תלמיד חכם מכובד, מרביץ תורה, יושב ברכבו ואינו יכול לצאת. עשרות מקיפים אותו, מנערים את הרכב, מכים את תלמידיו, צועקים לעברו. דקות ארוכות הוא לכוד. לא בעיר עוינת, לא במתקפה של שונאי דת. זה קורה בלב עיר חרדית, בידי עשרות בחורי ישיבות.

וזה כבר לא מקרה חד פעמי. אלו אותם גורמים שתקפו את הרב דוד לייבל. מי שחשב שזה ייגמר שם, גילה שמאז הותקפו גם הרב אוריה ענבל, האדמו"ר מקרלין, וכעת גם הרב פייבלזון. רבנים מכובדים, אברכים ותלמידי חכמים, מותקפים בידי נערים. ובין תקיפה לתקיפה, חסימות כבישים, יריקות על חיילים ופרעות שהפכו כמעט לשגרה. פעם קראנו לזה "עשבים שוטים". אבל עשב שוטה לא מקיף רכב במאות אנשים.

לצערנו, יש אצלנו תשובה מוכנה לכל תחלואה: היועמ"שית, בג"ץ, התקשורת, הרדיפה. כל ביקורת היא גזירה, כל מבקר הוא שונא, וכל קריאה לחשבון נפש נדחית בבוז. אצלנו הכול בסדר, הבעיה תמיד נמצאת בחוץ. אז הנה, בחור בן שמונה עשרה מרים יד על תלמיד חכם ברחוב חרדי. מי אשם הפעם? איזו פקידה בירושלים ניערה את הרכב? הפעם אין לאן להפנות את האצבע. הפעם זו האחריות שלנו.

ישעיהו הנביא, בנבואתו על תקופת החורבן, נותן סימן אחד מצמרר: "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד". כשהנער מתנשא על הזקן, כשמי שעדיין לא למד דף כהלכתו מרשה לעצמו להכות את מי שמרביץ תורה כבר חמישים שנה, זו אינה "התלהבות של צעירים". זהו בדיוק הסימן שעליו דיבר הנביא. וחז"ל אמרו במפורש: מפני מה חרבה ירושלים? מפני שביזו בה תלמידי חכמים.

ובימי בין המצרים הללו, כשאנחנו יושבים ומתאבלים על אותו חורבן, כדאי לשוב וללמוד את דברי הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית. הוא כותב על דור בית שני דברים שקשה לשאת: הם היו צדיקים, חסידים ועמלי תורה, אבל לא היו ישרים. מתוך שנאת חינם חשדו בכל מי שנהג שלא כדעתם ביראת שמים שהוא צדוקי ואפיקורס, ומהחשד הזה הגיעו עד שפיכות דמים, עד שחרב הבית. "שהיו צדיקים ועמלי תורה". הוא לא מדבר על פורקי עול. הוא מדבר על אנשים שנראו כמונו.

ישראל מאיר הירשצילום: באדיבות המצלם

כי הבחורים האלה לא נולדו אלימים. הם גדלו בתוך אווירה. שנים שבהן כל מי שמציע דרך אחרת מוכרז מיד כמי שיצא מן המחנה. כל רב שמעז להביע דעה אחרת הופך למטרה. וכל גילוי של קנאות מתקבל בשתיקה, ולעיתים אפילו בחיוך סלחני של "הם מתכוונים לטוב". הבחור שמנער את הרכב שמע היטב את השתיקה הזאת. הוא מרגיש, ומבחינתו גם בצדק, שיש לו גיבוי שקט. שאם יפגע במי שנתפס בעיניו כ"לא מספיק קנאי", אישיות ציבורית משמעותית לא תקום ותוקיע אותו בשמו, ושמעשיו גם לא יפגעו בו באמת. וחז"ל, בסיפור קמצא ובר קמצא, לימדו אותנו שהחורבן לא נזקף רק לפוגע, אלא גם לחכמים שישבו שם ולא מיחו.

ולכן התיקון איננו עוד הודעה על "קומץ שוליים". התיקון הוא מחאה ברורה, בקול ובשם, מצד גדולי הרבנים ומהמקומות החשובים ביותר. ראשי ישיבות שיאמרו לתלמידיהם שמי שמרים יד על יהודי, קל וחומר על תלמיד חכם, אינו יכול למצוא את מקומו בין כותלי הישיבה. מלמדים ומחנכים שיעקרו את ההיתר הנפשי הזה כבר בראשיתו. וכל אחד מאיתנו, סביב שולחן השבת, כשמישהו מגחך ואומר "נו, בחורים", ישיב בפשטות: לא. זו לא קנאות. זה חורבן.

אפשר להמשיך להאשים את היועמ"שית. זה נוח, וזה גם פוטר מאחריות. אבל ימי בין המצרים לא נקבעו כדי שנתאבל על מה שעשו לנו אחרים. הם נקבעו כדי שנזכור מה עשינו אנחנו לעצמנו. שהבית לא חרב מבחוץ פנימה, אלא מבפנים החוצה. הרכב ההוא, המנוער בידי מאות צעירים, הוא תמונת מצב. השאלה היחידה היא אם נביט בה באומץ, או שנפנה שוב את המבט אל ירושלים, לחפש שם איזו פקידה שאשמה.

ישראל מאיר הירש הוא ראש קהילת 'אחוות תורה' בחריש