שום דבר טוב לא מאיים על המפלגות החרדיות | דעה

אלו לא נבואות זעם ולא חוסר אמונה. שאלה אחת פשוטה שאף אחד אצלנו לא שואל בקול רם: מה התוכנית?
בואו נדבר הפעם בלי להתחכם, בלי משלים ובלי ציניות. שיחה ישירה, כמו שמדברים עם חברים אחרי מעריב.

כולנו מכירים את התוכניות. להעביר את חוק הגיוס, להישאר בקואליציה, לשמור על התקציבים, להחזיק את המסגרות החינוכיות ורצוי במקביל, לתקצב את כרטיסי המזון. כל אלו מטרות שיעזרו לכלל הציבור שלנו. אני רוצה לשאול שאלה אחרת, שכל אחד מאיתנו כבר שאל את עצמו בלב, בשקט, ואף אחד לא שואל אותה בקול: ומה אם לא?

מה אם בבחירות הבאות לא נהיה בממשלה? זה קרה כבר, וזה יכול לקרות שוב. מה אם חוק הגיוס לא יעבור, לא בגלגול הזה ולא בבא? מה אם המציאות השתנתה מסביבנו, השירות בצבא הפך אצל שכנינו החילונים לנכס החברתי החזק ביותר, כזה שמי שלא שירת נשאר בחוץ, בעבודה, בעסקים, בתקציבים, בכל מקום? ומי שרוצה לדעת עד כמה זה קרוב, שיביט סביב. 

סקר אחרי סקר מראה שרוב גדול של הציבור, ובתוכו גם מצביעי ימין ומסורתיים שהיו תמיד קרובים אלינו, מתנגד לפטור גורף. מפלגות מתחרות היום זו בזו על ההבטחה שלא לשבת איתנו. ואחרי שנים שבהן משפחות שלמות שם חיו בין מילואים למילואים, מעטים מאוד, גם בין שומרי המצוות והמסורתיים, שרואים בנו היום שותפים. רבים רואים בנו איום. אפשר להתווכח אם זה מוצדק. אי אפשר להתווכח על כך שזה קיים.

ועכשיו השאלה האמיתית: אם משהו מזה יקרה, מה התוכנית שלנו? לא מה נגיד, לא איך נגיב, לא את מי נאשים. מה נעשה.

אין תוכנית. בואו נודה בזה. אנחנו ציבור שפועל ברמת כאן ועכשיו. מה צריך לסדר החודש, את מי צריך לשכנע השבוע, איזו גזרה צריך לעצור היום. את זה אנחנו יודעים לעשות טוב, אולי טוב מכולם. אבל תוכנית לחמש שנים? חזון למצב שבו הכלים הישנים כבר לא עובדים? על זה אסור אפילו לדבר, כי מי שמדבר על זה מיד נחשד. או שהוא חלש באמונה, או שהוא זורע פחד, או שהוא בכלל כבר לא משלנו.

אז בואו נדבר על העניין הזה פעם אחת. לתכנן אינו חוסר אמונה. יוסף הצדיק עמד לפני פרעה ותכנן שבע שנים קדימה לתרחיש שאף אחד לא רצה בו, שנות רעב, ודווקא על זה נאמר עליו "אין נבון וחכם כמוך". וכבר כתבו חז"ל שאין סומכין על הנס. האמונה שלנו מעולם לא הייתה במקום חשיבה.

ולכן השאלה "מה אם לא" איננה שאלה של מהססים. היא שאלה של אחראים. בעל עסק שלא שואל אותה פושט רגל. קברניט שלא שואל אותה מטביע ספינה. ורק אנחנו, ציבור שלם, על כל מוסדותיו ומשפחותיו, פוטרים את עצמנו ממנה בהינף יד של "יהיה בסדר".

ודבר אחד ברור כבר עכשיו: שום תכנון לעתיד לא יתחיל בלי שנחזור לדבר עם ציבורים נוספים. בתוך ומחוץ למחנה שלנו. לדבר, לא לוותר. אפשר לעמוד על כל עיקרון שלנו ועדיין לשבת אל שולחן אחד, להסביר, להקשיב, להכיר.

אני יודע, התשובה הקלה כבר מונחת מוכנה: הם שונאים אותנו, תמיד שנאו. והיא פוטרת אותנו מהכל. אם השנאה היא גזרה קדומה, אין טעם בשום מאמץ, ואפשר לחזור לעניינינו במצפון שקט. אבל שנאה של אחרים איננה תוכנית עבודה. והפער הזה, שבו אנחנו הפסקנו להסביר והם הפסיקו להקשיב, לא ייסגר מעצמו.

לא ברור עדיין מהי התשובה לשאלות אלו, יכול להיות שהתשובה תימצא בבתי המדרש, יכול להיות שאצל אנשי המעשה, כנראה אצל שניהם יחד. אבל לא נוכל לענות על זה לפני שהשאלה תהיה לגיטימית. שיהיה מותר להתכונן ולהסתכל למציאות בעיניים. כי אם אנחנו לא ננסה ליזום פתרונות מעשיים. אחרים יעשו זאת בשבילנו, וזה יהיה הרבה פחות נעים.