איראן לא נרתעת, היא מכינה את הזירה מול ישראל

בעוד איראן מרחיבה את הלחץ הצבאי במזרח התיכון, ישראל נותרת עד כה מחוץ למערכה הישירה. לפי ניתוח ביטחוני מעניין שפורסם בימים האחרונים, אין מדובר בהכרח ברתיעה איראנית, אלא בחישוב קר: טהראן מבקשת להחליש תחילה את הסביבה האזורית שבה ישראל נשענת על התרעה, מודיעין ומערכי יירוט אמריקאיים.

לפי הניתוח, איראן מפעילה כעת לחץ על מדינות ערב ועל הכוחות האמריקאיים באזור כדי לשחוק יכולות, לייצר מנופי לחץ ולכפות הישגים מדיניים. תקיפה ישירה נגד ישראל, לעומת זאת, עלולה להעביר את המערכה למגרש שונה לחלוטין, שבו ישראל לא תחפש הפסקת אש בתנאים איראניים אלא תפעל לפגיעה שיטתית ביכולות המשטר.

מכאן, לפי מחבר הניתוח, נובעת האסטרטגיה האיראנית: להותיר את ישראל מחוץ לעימות כל עוד הדבר משרת את טהראן, אך במקביל להכין את הקרקע לעימות עתידי באמצעות פגיעה הדרגתית בשכבות ההגנה האזוריות.

הדפוס מזכיר את תפיסת הפעולה שיוחסה לאורך השנים לחיזבאללה מול צה”ל: פגיעה במכ”מים, במערכות תצפית ובאמצעי איסוף, כדי לצמצם את היכולת לזהות איומים ולהגיב להם בזמן אמת. אלא שכעת, כך נטען, איראן מיישמת תפיסה דומה בקנה מידה רחב יותר, באמצעות תקיפות נגד בסיסים אמריקאיים ומערכי הגנה אזוריים.

המטרה היא להחליש את מטריית ההגנה האמריקאית, לפגוע במערכות התרעה ולבחון את יכולת מערכי היירוט להתמודד עם מטחים משולבים של טילים, טילי שיוט וכטב”מים. ככל שהמערכות האזוריות נשחקות, הנטל עובר יותר ויותר אל מערך ההגנה האווירית הישראלי.

חץ, קלע דוד וכיפת ברזל נחשבות למערכות מהמתקדמות בעולם, אך גם הן אינן הרמטיות מול מטחים גדולים, מדויקים ומהירים מכמה זירות במקביל. לכן, לפי הניתוח, השקט היחסי מול ישראל אינו מתנה אלא חלון זמן שאיראן עשויה לנצל כדי לצמצם את יתרונותיה האזוריים של ישראל.

המסר המרכזי הוא שלא נכון לפרש את הימנעותה הנוכחית של איראן מתקיפה ישירה כעדות מספקת להרתעה. ייתכן שמדובר, דווקא, בשלב ההכנה למערכה שבה ישראל תידרש להגן על עצמה עם פחות שכבות סיוע מסביבה.