שלושה מעשנים כבדים נכנסו לחדר אחד - כך הם יצאו ממנו

"הרב, למה אתה מעשן?": השאלה שליוותה אותו מהיותו ילד בתלמוד תורה ועד השאיפה האחרונה

יש רגעים קטנים מהילדות שנשארים בזיכרון שנים. לא תמיד מבינים בזמן אמת מדוע הם נחרטים, ורק בחלוף הזמן מתברר עד כמה השפיעו.

יונתן מור יוסף זוכר היטב אירוע שהתרחש באחד מימי הפורים. אחד החברים בכיתה עישן סיגריה, המלמד שהבחין בכך, שאל אותו מדוע הוא מעשן. וגער בו שעישון זה רק למבוגרים. הילד לא התבלבל והשיב בשאלה משלו: “ולמה הרב מעשן?”

המלמד המופתע הסביר כי אחרי האוכל הוא זקוק לסיגריה כדי להוריד את האוכל. “גם אני”, ענה הילד.

כולם צחקו. יונתן, שהיה אז ילד, לא שכח את המשפט שנחרט במוחו, "כשאתה מבוגר אתה צריך לעשן כי זה טוב לך".

יונתן: "לא רציתי שהילדים יראו ויגדלו לתוך זה"

יונתן, בן 37, החל לעשן בתקופת הישיבה הגדולה. מה שהתחיל כמו אצל צעירים רבים מסקרנות או מהרצון להרגיש בוגר יותר, הפך להרגל שליווה אותו יותר מעשרים שנה.

במהלך יום הלימודים הוא לא עישן לעיני התלמידים. ובכל פעם שהתעורר הצורך, היה יוצא מחוץ לשטח בית הספר, מדליק במהירות וחוזר לכיתה. לכאורה, הסיגריה נשארה מחוץ לעבודה. בפועל, היא רדפה אחריו בכל הפסקה וליוותה את סדר היום כולו.

מה עבר לך בראש כשיצאת לעשן מבית הספר?

“זה היה מתסכל. אתה עומד מול ילדים, מחנך אותם ורוצה לתת להם דוגמה טובה. מצד שני, אתה יודע שאתה בעצמך תלוי בדבר שאתה לא רוצה שהם יכירו. השתדלתי שהם לא יראו אותי, בעיקר מפני שלא רציתי שזה ייחרט להם בראש כמו שנחרט אצלי”.

העישון, כמו אצל מעשנים רבים. התחבר אצלו לרגעים הקבועים של היום: קפה של בוקר, הפסקות בעבודה, בעת נסיעה ברכב ובעיקר בסיום ארוחה שלדבריו זו הסיגריה שנקראת הכי "טובה".

למידע נוסף השאירו פרטים כאן >>

ניסית בעבר להפסיק?

“לא ממש נלחמתי בזה. עישנתי יותר מעשרים שנה, ופשוט חייתי עם זה. ממש באקראי שמעתי פרסומת ברדיו על שיטת אלן קאר, ובסופו של דבר החלטתי שזו תהיה הפעם הראשונה שבה אני מנסה בצורה מסודרת”.

ממה חששת לפני הסדנה?

“מהרגעים הקבועים. חשבתי על הקפה בבוקר, על אחרי האוכל, על הנסיעות. מעשן לא חושש רק מהפסקת העישון; הוא שואל את עצמו איך ייראו החיים שלו בלי הסיגריה במקומות שבהם היא תמיד הייתה”.

אחרי הסדנה הוא גילה שהרגעים עצמם לא נעלמו. הקפה נשאר, הארוחות נשארו וגם העבודה בבית הספר נמשכה כסדרה. מה שנעלם היה הצורך לצאת באמצע היום ולחפש מקום לעשן. התלות האינסופית שמלווה אותך במשך שנים נמוגה ברגע אחד.

מתי הרגשת לראשונה שמשהו השתנה?

“כבר בתקופה הראשונה הרגשתי פחות עייף. הנשימה נעשתה קלילה ובעיקר הרגשתי תחושת שחרור כי התלות האינסופית שמלווה אותך במשך שנים נמוגה ברגע אחד. רק אחרי שמפסיקים מבינים כמה מקום הדבר הזה תופס בראש”.

בסופי שבוע הוא מנהל גם עסק של מכירת טשולנט, וכשהוא פוגש שם בחורים צעירים שמעשנים, הוא חוזר אל אותה רגע מפורים. “מעשנים רבים מתחילים בגיל צעיר ולא מבינים כמה מהר זה הופך לחלק מהחיים. אני אומר להם בצורה הכי פשוטה: אל תתחילו. זה לא שווה את זה".

יצחק: "אמרתי לאשתי שלא תבנה על זה"

אצל יצחק ר’, בן 29 ואב לארבעה, לא הייתה התלבטות גדולה לפני ההחלטה להפסיק. להפך. במשך השנים הוא הגיע למצב שבו כבר לא האמין ששינוי זה דבר אפשרי.

הוא החל לעשן בגיל 16 ובהמשך הגיע לקופסה ביום. בשלב מסוים כאמור הוא הפסיק לנסות לשכנע את עצמו שבעתיד יחדל לעשן.

הייתה תקופה שבה רצית להפסיק?

“כמו כל מעשן, היו מחשבות והבטחות כל הזמן. אבל לא באמת עשיתי את הצעד הנכון. בשלב מסוים השלמתי עם זה שזהו, אני מעשן. זה הפך לחלק מההגדרה שלי. לא האמנתי שאני מסוג האנשים שיום אחד פשוט מפסיקים”.

הפרסומות שראה לאורך הדרך לא הצליחו לחדור את מעטפת הספקנות. לדבריו, הוא כבר ידע שעישון מזיק ויקר. המידע לא היה חסר לו. מה שהיה חסר הוא האמון בכך שיוכל להישאר אותו אדם גם בלי הסיגריות.

השינוי החל בעקבות חבר טוב שגם הוא היה מעשן כבד, שעבר את הסדנה והמליץ לו להגיע.

ובעקבות ההמלצה נרשמת?

“לא מיד. התקשרתי לחברים שלו ושאלתי אותם אם הוא באמת נשאר אותו אדם, אם החיים שלו לא השתנו לרעה ואם הוא לא מסתובב עצבני כל היום. רציתי לדעת שהוא עדיין יוצא, שותה קפה, נהנה וחי כרגיל”.

מאחורי השאלות הללו הסתתר פחד המוכר למעשנים רבים: לא רק החשש מהקושי, אלא המחשבה שמשהו מההנאה, מהשקט או מהאישיות ייעלם יחד עם הסיגריה.

מה אמרת בבית לפני שהלכת?

“אמרתי לאשתי שלא תבנה על זה. הסברתי לה שאני הולך, אבל שלא תצפה שאחזור אדם שלא מעשן. לא רציתי שהיא תתאכזב, וגם אני לא באמת האמנתי שזה יקרה”.

במהלך הסדנה החל להתערער אצלו הרעיון שהסיגריה ממלאת צורך אמיתי.

מה היה הדבר המרכזי שהבנת?

“שהיא לא נותנת לי דבר. תמיד חשבתי שהיא נותנת לי תעסוקה, הפסקה או רגע לעצמי. פתאום הבנתי שהרוגע שאני מייחס לה נוצר רק מפני שהיא מרגיעה צורך שהיא עצמה יצרה. כשמבינים שלא מפסידים שום דבר, הפסקת העישון כבר לא מרגישה כמו הקרבה”.

יצחק אינו מנסה להציג שינוי כפעולה שמתרחשת בלי החלטה אישית. “צריך להגיע עם רצון”, הוא אומר. “כל שינוי דורש החלטה. אבל יש הבדל בין להילחם כל היום ברצון לעשן לבין להבין למה אתה לא באמת זקוק לזה”.

למידע נוסף השאירו פרטים כאן >>

יוסף: "חיכיתי שיקרה הקסם ואז הבנתי שאין קסם"

יוסף גנם התחיל לעשן בגיל צעיר מאוד, בעודו תלמיד בישיבה קטנה. בישיבה הגדולה כבר נחשב אצל החברים למעשן כבד. הסיגריות השתלבו בטבעיות בין הסדרים, בהפסקות ובמהלך כל היום, עד שקשה היה להיזכר כיצד נראו החיים לפניהן.

לאחר נישואיו ביקשה ממנו אשתו להפסיק. הוא רצה לעשות זאת, אבל חיכה למשהו שיגרום לרצון לעשן להיעלם בן רגע.

באיזו תחושה הגעת לסדנה?

“הגעתי עם הפחד שיש כמעט לכל מעשן. מצד אחד אתה רוצה להפסיק, ומצד שני אינך מצליח לדמיין את עצמך בלי סיגריה. חיכיתי שיקרה איזה קסם. גם בזמן הסדנה ישבתי וחיכיתי לרגע שבו פתאום הכול ישתנה”.

הרגע הדרמטי לא הגיע. במקומו התרחש תהליך שקט יותר. ככל שהתקדמה הסדנה, יוסף החל לבחון מחדש את הסטגימות והתפיסות שליוו אותו במשך שנים: שהסיגריה עוזרת להתרכז, מרגיעה, מעבירה זמן או מסייעת בהתמודדות עם לחץ.

מתי הבנת מהו הרעיון של השיטה?

“לקראת הסוף קלטתי שהם לא עושים פעולה שמעלימה את הסיגריה, אלא מעבירים אותך תהליך שבו אתה מבין שהיא לא תורמת לך שום דבר. ואז הבנתי שזה עצמו הדבר המדהים”.

בסיום הסדנה מגיע הרגע שבו המשתתפים מעשנים את הסיגריה האחרונה. עבור מי שמעולם לא היה תלוי בסיגריות, קשה להבין את עוצמתו.

מה הרגשת ברגע הזה?

“כיביתי את הסיגריה וראיתי סביבי אנשים עם דמעות בעיניים. הרגע הזה לא יובן למי שלא עישן מימיו. במשך שנים אתה חושב שהסיגריה היא חלק ממך, ופתאום אתה קולט שאפשר להיפרד ממנה בלי לאבד דבר. זו לא הייתה תחושה שלוקחים ממני משהו, אלא שאני יוצא לחופשי”.

אתגר קומשצקי: "לא מספיק להוציא את הסיגריה מהפה"

אחרי שלושת הסיפורים האישיים, ביקשנו להבין מה משותף לתהליך שעברו. אתגר קומשצקי, מנהל מערך המכירות של אלן קאר ישראל, מכיר את החוויה משני צדי השולחן. לפני שהצטרף למכון הוא עצמו עישן שלוש קופסאות ביום.

מה מבדיל את השיטה מניסיונות גמילה אחרים?

“שיטות רבות מתמקדות בהוצאת הסיגריה מהפה. אנחנו מבקשים להוציא אותה מהראש. כל עוד האדם מרגיש שהוא מקריב משהו, הוא עלול להמשיך להתגעגע לסיגריה גם כשהוא אינו מעשן. המטרה היא לטפל בתפיסה שלפיה העישון מעניק לו יתרון כלשהו”. לדבריו, הסדנה אינה מתמקדת בתיאורים מפחידים של נזקי העישון. רוב המעשנים מכירים היטב את הסיכונים, אך ממשיכים לעשן למרות הידע.

מדוע לא להשתמש בהפחדה?

“מפני שהפחדה לבדה אינה פותרת את ההתמכרות. מעשן שנלחץ עלול דווקא לרצות להדליק סיגריה. אנחנו לא מתעלמים מהנזק, אבל מתמקדים בשאלה אחרת: מה גורם לאדם לחשוב שהוא צריך לעשן, וכיצד מנתקים את הקשר בין הסיגריה לבין קפה, אוכל, לחץ או מפגש חברתי”.

קומשצקי מתאר שני קולות המתקיימים כמעט אצל כל מעשן. קול אחד רוצה להפסיק, חולם להשתחרר ומבטיח שיום אחד יעשה זאת. הקול השני משוכנע שהחיים בלי עישון יהיו חסרים, עצבניים או אפורים יותר.

"המעשן יכול לעבור בין שני הקולות האלה כמה פעמים ביום”, הוא אומר. “בבוקר הוא מחליט להפסיק, ואחרי שעה מסביר לעצמו שזה לא הזמן. המטרה היא להבין את הקול שחושב שהסיגריה חיונית ולפרק את הטענות שלו אחת־אחת".

השיטה פועלת ברחבי העולם במשך עשרות שנים, ויותר מ־50 מיליון בני אדם נגמלו בעזרתה. בישראל עברו את התהליך גם אלפים מהציבור החרדי, והסדנאות מותאמות לאורח החיים ולמאפיינים של קהל זה. החברה מעניקה גם ליווי ואחריות מתמשכת לבוגרים הזקוקים לחיזוק נוסף.

אבל המספרים הגדולים מספרים רק חלק מהסיפור. הסיפור האמיתי נמצא ברגעים שאינם נכנסים לסטטיסטיקה: ברכב שכבר אינו מריח מעשן, במלמד שנשאר בחצר עם תלמידיו גם בהפסקה, באב צעיר שמפסיק לצאת באמצע ערב משפחתי ובאדם שמסיים ארוחה ומגלה שאפשר פשוט לקום מהשולחן, בלי לחפש מיד את הסיגריה.

עבור מי שמעשן, החיים בלי סיגריות עלולים להיראות בתחילה כמו ויתור גדול. שלושת המרואיינים מתארים גילוי הפוך: שום דבר שהיה חשוב להם לא נעלם. הקפה נשאר אותו קפה, המפגשים נשארו אותם מפגשים והם עצמם נשארו בדיוק אותם אנשים. רק הצורך לעשן כבר לא היה שם.