"דמעות ודם נשפכו כמים בשבילי ירושלים": הפילוג והשנאה שהובילו לחורבן

דמעות ודם בשבילי ירושלים – תשעה באב

אי אז בשנת שבעים לספירה פרצה מלחמת אחים. כולם מתפצלים. אפילו בקבוצת הקנאים נוצרו מנהיגים חדשים, אחים שהפכו ליריבים. מתחת לכותנות שלהם הוסתרו פגיונות קטנים כדי לרצוח יהודים מתונים, כאלו שהאמינו כי עדיפה פשרה פוליטית מול האויב הרומאי ממלחמה עקובה מדם שסופה אינו ידוע, ואין ניצחון קבוע. העשירים חיו בפאר ובתענוגות בעוד העניים רעבו ללחם ברגליים יחפות. הקיצוניים ניצלו את המרירות ששררה בחוצות ושרפו את שטרי החובות, ומחסני האוכל שהכילו תבואה לתקופות ממושכות. הם רצו את כולם נלחמים יחד איתם ובכל מחיר, מכל העיר.

הרעב זעק בסמטאות ולא פסח על הדלתות. כולם נראים כמו גוויות מהלכות ואין יותר הבדלי מעמדות. תכשיטים וזהב נזרקו לאדמה בייאוש קורע לב, כי כל זה אינו שווה לי בעודי רעב. בכל נשימה הורגשה תחושת הריק הפיזי שמנסר, צורב ומייסר. החיפוש אחר דבר מאכל עמד בראש ונשים רחמניות איבדו צלם אנוש. גם מרתא בת ביתוס זעקה בפאתוס כאשר כף רגלה הענוגה דרכה על גללי בהמה, והיא נפחה את רוח אפה. נותרה האוכלוסייה אובדנית בידיים עם שנאה תהומית בעיניים. הקרב נוצח עוד לפני שהחל.

ואז זה קרה. הושלך הלפיד להיכל. בעיניים כלות הם ראו את בית המקדש עולה בלהבות. האובדן התרחש אל מול העיניים והם חשו היטב את השכול במעיים. עייפים וכחושים חרב עליהם עולמם. ופתאום המון אדם, צמא דם, התפרץ בזעם וטבח ללא רחם ביהודים הרעבים שתש כוחם מלהחיות את עצמם. סנדלי רומי לא בחלו בכל דרך אפשרית ואכזרית לבזוז ולהרוג. שארית התקווה נשרפה בלשונות האש האימתניות והאימה התפשטה ברחובות. דמעות ודם נשפכו כמים בשבילי ירושלים והאדמה סופגת, דוממת. תמיד שותקת. אט אט שאגות העם נדמו לנצח ונמוגו ברוח.

"תן לי יבנה וחכמיה" ביקש רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס קיסר רומי, לאחר שהתגנב בעורמה בארון קבורה אל מחוץ לירושלים הנצורה, כי אין יוצא ואין בא. הוא כבר הבין כי נגזרה הגזירה וכל שנותר הוא - להציל את שארית הפליטה ששומרים על הגחלת, בכל דוד ודור במשמרת אחרת. אל תגעו בבחורי הישיבות הלומדים תורה ימים ולילות, בהבל פיהם ממשיכים את השושלת היהודית לדורות. כי על שלושה דברים עומד העולם. ותלמוד תורה כנגד כולם !

מול צבאות אומות מתורבתות ואספסוף ערב פרוע - מגן כוח התורה כעמוד ענן ואש, בחרדת קודש. נפילים של גבורה מתמוססים מול העוצמה השמימית, ידיהם בחרב ובמלחמה ושפתותינו מלחשות תפילה אלוקית, שברירית.

מאת: ציבי פרל. שחקנית, כותבת ומגישה תוכן