אי אפשר לכפות זיכרון: הדרך היחידה לגרום לכולם להתאבל על ירושלים | דעה

נדמה שכל שנה מחדש חבית הנפץ מתפוצצת בשני מועדים: יום השואה ותשעה באב.

זהו לא חומר נפץ מיסוד כימי חדש שגילו זה עתה, הוא מאותו זן מוכר וידוע, שנה אחרי שנה, נפץ אחרי נפץ, חבית אחרי חבית. אתה יודע מראש להכין את עצמך לפיצוץ, וכשהרעם רועם במרחבי הרשת, הראש שלך מנענע לצלילי התגובות, שנה אחרי שנה, אותם דיבורים, אותן תגובות.

מסעדות שפתוחות בתשעה באב, אל מול מְבַרְבְּקִים בגן סאקר.

כְּתִשְׁעָה-בְּאָבִי טיפוסי, וכיהודי עברי שמקדשיוּת חשובה לו, אנסה לשרטט איזשהו קו, איך אני רואה את הדברים. למרות שידוע לי ששנה הבאה, כמו בכל שנה - חביות הנפץ ישמיעו קול, הצדדים יעמדו, המצביא יעודד והחרבות ישלפו, אני אביא שוב את קווי שלי, והלאה, עד שבסוף נלמד משהו חדש.

מעבר להלכה הקובעת את חוקי הזיכרון, הזיכרון עומד בפני עצמו, ככה, אנושי כזה וחסר הגדרות חוקיות. אדם שמת לו מישהו קרוב עצוב עוד לפני שמישהו אומר לו לחוות עצב - אנחנו בני אדם, יש לנו לב, והוא כואב, ושמח, ועצוב, ופוחד וכו.

אין ספק, החוקיות שההלכה מביאה איתה, יכולה לשמר את היכולת האנושית לייצר רגש שוב ושוב, שנה אחרי שנה - כבר אלפיים שנה, אבל עצם הצער מגיע בלי שום תמרורים שיספרו לך לאן ללכת - אתה בצער כשנחרב לך הבית.

קשה לזכור מתי התחילה המלחמה האחרונה, קשה עוד יותר לזכור מתי היה פה שלום, ובטוח לגמרי שקשה לזכור מה קרה פה לפני אלפיים שנה. קשה לזכור דברים ישנים, אנחנו עסוקים יותר מדי בלזכור דברים חדשים.

הזיכרון שלנו הוא לא רק משוואה של - היה, איך היה, מתי היה, אנחנו זוכרים את מה שמעניין אותנו לזכור. אנחנו זוכרים את מה שמתקשר לנו לחלק מהקיום שלנו - לאידאה שבה לקחנו חלק בבנייה של העולם.

לפני כמה שנים הייתי בפוקט שבתאילנד באיזה שוק. באחת הסמטאות ניצב שלט קטן שסיפר על השריפה הגדולה שפרצה לפני כמה שנים ושרפה כמעט את כל השוק. בשביל מי כתבו את השלט? בשבילי! הסוחרים במקום לא צריכים תזכורת, עד היום הם מתמודדים עם זיכרון הלהבות הגדולות, רוקדות באהבה שורפת על כל המותגים המזוייפים שהיו שם. ככה זה תמיד כשדבר אמיתי פוגש זיוף.

למעשה, אני מאמין שרוב התיירים שביקרו שם בשנים האחרונות לא זוכרים את השלט הקטן, אם בכלל ראו אותו. הוא פשוט לא חלק מהסיפור שהם מספרים לעצמם, הוא שייך לשוק אחד מתוך רבים שביקרו בו בטיול הטרופי ההוא.

זיכרון תלוי בסיפור. אי אפשר לזכור בלי שיש לנו תנועה בנפש שמקשרת את הזיכרון אלינו. אי אפשר להכריח אדם לזכור את מה שהוא לא מרגיש שמספר לו משהו.

אנחנו בני אדם, אנחנו יוצרי סיפורים באופן תמידי. זה מה שאנשים עושים, בונים סיפור ומספרים אותו הלאה, מנסים להכניס תחת מעטה המילים כמה שיותר אנשים.

כל אחד בטוח שהסיפור שהוא מספר כל כך ברור, כל כך מהותי, כל כך נוכח, ואין שום דרך אחרת.

אני לא יכול להכריח אדם לזכור את הזיכרון שלי, לכאוב את הכאב שלי, לא בכל יום, לא ביום השואה ולא ביום חורבן הבית. נכון, אני רוצה מקדש, אני כבר תקופה ארוכה מתעסק בכל מה שג'רוזלימה האהובה הביאה לעולם, ועדיין, אני לא יכול להכריח אותך לְהִתְיַרְשְׁלֵם יחד איתי, זה יהיה ההפך מזיכרון.

נכון, אני אתיישב לי הלילה לצד אחרים שבוכים, כל אחד בדרך שלו על עיר הערים. הגב יהיה שפוף והלב יכאב על המקום שהפיץ אהבה וחיבור לעם העברי ולכל שאר העמים. אבל אני לא רואה איך אני יכול לכפות את צער זכרוני על אלו שלא זוכרים - אלו שדווקא תל אביב מספרת להם ניסים ונפלאות.

הדרך היחידה שאני מצליח לראות איך היא משנה משהו היא ללמד זיכרון. ללמד. ללמד למי שרוצה ללמוד, ללמד בעולם שאפשר לרצות ללמוד. ללמד שזה לא אני נגדך. ללמד לא ממקום של מחנה מול מחנה, דתי מול חילוני, וזכרן מול שכחן - אלו שוב יהיו הגדרות חוקיות - איך ומה צריך לעשות, ואני פה כדי להרגיש קודם, להרגיש יחד כבני אדם שאבות אבותיהם בנו פה משהו פלאי יחד. מקום שהוא קודש. מקום ששוכנת בו האהבה, מקום שכל אדם מגיע ומתרפא.

מקום שיש בו מקום לכל אחד ואחת, מקום שיש בו אינטימיות ביתית, מקום שאתה יודע שלא משנה מה עשית, כמה התפחמת - אתה מגיע אליו והכהנים ואתה יחד מתקנים אותך.

מקום שהוא רק מקום,
מקום שהיה בית,
מקום שהוא אתה בעצמך,
מקום שמי שלומד את הסיפור שלו פתאום רוצה לזכור אותו.