לא כך נראית מחלוקת, לא כך נראית יהדות | יענקל'ה פרידמן

היום בערב יובא למנוחות הרב יעקב פרבר ז"ל. הוא היה בן  32 בלבד. צעיר. יהודי חרדי. חסיד בעלז. אדם שפעל מתוך אמונה עמוקה ומתוך נאמנות מוחלטת לרבותיו.

אני מודה שהפטירה שלו נגעה בי באופן אישי.

לפני כשנה הוא הזמין אותי, באומץ לא מבוטל, להגיע ולשוחח עם הצוות הבכיר שלו. ישבנו במשך שעות. דיברנו בפתיחות, גם על נושאים מורכבים. לא תמיד הסכמנו על הכול, אבל יצאתי מהמפגש הזה עם תחושה ברורה: יושב מולי אדם אמיתי. אדם שפועל מתוך שליחות, מתוך אמונה ומתוך מחויבות מוחלטת לדרך שרבותיו התוו לו.

מאז שמרנו על קשר. לא יומיומי ולא רציף, אבל כזה שאפשר לי להכיר מעט את האיש. אני יודע דבר אחד בוודאות: כל מה שעשה, מא' ועד ת', עשה מתוך הוראת רבותיו. אפשר להסכים עם הדרך הזאת ואפשר לחלוק עליה בחריפות, אבל אי אפשר לקחת ממנו את היושר ואת האמונה שבה פעל.

לכן, כששמעתי היום את ההתבטאויות המחרידות שנאמרות עליו אחרי פטירתו בקווי הפלגים הקיצוניים, אני פשוט מזועזע.

"ובאבוד רשעים רינה"? באמת? על מי אתם מדברים? על אדם שנלחם בתורה? על מי שביקש לעקור את עולם הישיבות? על רפורמי שבא להילחם בעולם החרדי?

לא.

אתם מדברים על יהודי חרדי. אדם שפעל כפי שהאמין שעליו לפעול, על פי הוראת רבותיו. אפשר לחשוב שהוא טעה. אפשר לחלוק עליו. זו זכותו של כל אדם. אבל לשמוח על מותו? לקרוא לו "רשע" אחרי שנפטר? זו כבר לא מחלוקת. זו חרפה.

אני כועס. אני מזועזע. ובעיקר אני שואל את עצמי: לאן הגענו? איך הפכה מחלוקת אידיאולוגית למקום שבו יש מי שמסוגלים לשמוח על מותו של יהודי? כבוד המת אינו שייך לימין או לשמאל, לפלג כזה או לחסידות אחרת. הוא שייך ליהדות.

אנחנו גדלנו על דרך ארץ. על רגישות. על הידיעה שגם במחלוקת הקשה ביותר יש קווים אדומים שלא חוצים. יש סיבה שחז"ל לימדו אותנו: "אחרי מות - קדושים אמור". לא מפני שכל אדם היה מושלם, אלא מפני שברגע שבו אדם הולך לעולמו, יודעים לעצור, לכבד ולהניח את הוויכוחים בצד.

אותם אנשים שמשמיעים את הדברים הללו, לא רק שפוגעים במשפחה ובזכרו של הרב פרבר ז"ל, הם פוגעים גם בעצמם. אני אומר את זה דווקא משום שאני מאמין שחייבים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. גם כשהפלג הוא מיעוט. גם כשהעמדות שלו קשות ונוקבות. בחברה בריאה לא משתיקים דעות. מתווכחים. משכנעים. מנהלים מאבק ציבורי.

אבל ברגע שאדם מן השורה שומע שמישהו שמח על מותו של יהודי, הכול נופל. הוא כבר לא בוחן את הטענות. הוא כבר לא מקשיב לוויכוח. הוא פשוט אומר לעצמו: אם זו השפה, אם זו התרבות, אם כך מדברים על יהודי שעות לפני שהוא מובא למנוחות, משהו כאן השתבש.

ככה לא מקרבים אנשים, ככה מאבדים אותם. ככה גם מאבדים את הלגיטימציה הציבורית להקשיב לטענות שלכם, גם כשהן ראויות לדיון.

והערב, כשהלוויה תצא מבית המדרש הגדול של בעלז, ברשות האדמו"ר, ורבים ילוו את הרב פרבר בדרכו האחרונה, תראה המציאות את מה שיש מי שמסרבים לראות. לא מדובר היה ב"אויב היהדות". לא ב"רשע". אלא ביהודי חרדי, שפעל כפי שהבין שעליו לפעול, מתוך נאמנות לרבותיו ומתוך אמונה שלמה.

אם יש לכם ויכוח עם דרכו - תנהלו אותו עם החיים. אל תנהלו אותו על קברו הטרי של אדם.

אפשר להילחם על דרך.

אסור להילחם באדם.

אפשר לנהל מחלוקת נוקבת.

אסור לאבד בדרך את הלב.

כי ביום שבו מפסיקים לכבד יהודי אחרי מותו, לא רק בכבודו של הנפטר פוגעים.

פוגעים גם בצלם היהודי של עצמנו.