האפשרות החרדית שאיש באולפנים לא מדבר עליה | דעה

מאז שהפוליטיקה הישראלית חולקה בין "כן נתניהו" ל"לא נתניהו", שאלת הגושים השתלטה כמעט לחלוטין על מערכת הבחירות. המפלגות, עמדותיהן ודרישותיהן נדחקו הצדה, והמספר 61 הפך לחזות הכל. כמעט כל תחזית, סקר או פרשנות נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: למי יש רוב להקמת ממשלה.

כך מתייחסים הפרשנים גם למפלגות החרדיות. כאשר אחת מהן מבקשת להציג עמדה, להציב דרישה או להבהיר את יעדיה, הדיון באולפנים חוזר מיד אל אותה ראיית מנהרה: אם לא ילכו עם הימין, עם מי ילכו? האם מפלגה אחת יכולה לבחור בדרך שונה מחברתה? ומה יקרה לאחדות המחנה?

השיח הזה אינו רק שטחי. הוא פוגע באחדות המחנה החרדי ומסיט את הדיון מן העיקר. במקום לעסוק בדרישותיה של היהדות החרדית וביכולת לממש אותן, הוא כולא את נציגיה בתוך שתי אפשרויות בלבד: ישיבה בקואליציה על כל מגרעותיה, או הצטרפות לאופוזיציה על כל מגבלותיה.

אלא שההיסטוריה הפוליטית החרדית מציעה אפשרות שלישית, שהפרשנים כמעט אינם מזכירים: ישיבה באופוזיציה, לצד שיתוף פעולה נקודתי עם הממשלה בכל הצבעה שבה היא זקוקה לתמיכה, תמורת מענה לדרישות ולצרכים של הציבור החרדי.

זו אינה המצאה חדשה. במשך כרבע מאה היתה הדרך הזאת חלק מרכזי בהתנהלותה של אגודת ישראל.

לאחר הקמת המדינה השתתפה אגודת ישראל בממשלה, עד שלהי אלול תשי"ב. השר הרב יצחק מאיר לוין התפטר אז במחאה על הכוונה לקדם חוק שירות לאומי לבנות. אגודת ישראל פרשה מן הממשלה, אך פרישתה לא מנעה את אישור החוק. בן גוריון השיג רוב בעזרת הפועל המזרחי, אולם הסערה הציבורית מנעה את התקנת התקנות שנדרשו ליישומו, ובפועל החוק במתכונתו המקורית לא הופעל.

מאז אלול תשי"ב ועד המהפך של מנחם בגין בקיץ תשל"ז ישבה אגודת ישראל, שהיתה באותן שנים המפלגה החרדית היחידה, באופוזיציה. למרות זאת, בהצבעות רבות היא נענתה לבקשות הקואליציה, לאחר שהושגו הסכמות נקודתיות בנושאים שהיו חשובים ליהדות החרדית.

במשך אותן שנים המפלגה לא נשאה באחריות מלאה לכל מהלכי הממשלה, אך גם לא ויתרה על יכולתה להשפיע. היא שמרה על עצמאותה הפוליטית, ובמקביל ידעה לתרגם את אצבעותיה בכנסת להישגים מעשיים.

לאחר עליית בגין לשלטון שבה אגודת ישראל לקואליציה. בתחילה נמנעו נציגיה מנטילת תפקידי שרים, בהמשך כיהנו כסגני שרים ולבסוף גם כשרים. עשרות שנים של ישיבה חרדית רצופה כמעט בקואליציות יצרו את הרושם כאילו אין עוד אפשרות מלבד כניסה לממשלה או מלחמה בה מן האופוזיציה.

אבל תכליתה של השתתפות בבחירות אינה חלוקת תפקידים ואינה שררה. גם ההשתייכות הטבעית של המפלגות החרדיות לגוש הימין אינה מחייבת את יתר מפלגות הגוש להיענות לדרישותיהן. הניסיון מלמד כי עצם הנאמנות לגוש אינה מבטיחה שמירה על האינטרסים החשובים ביותר לציבור החרדי.

גם ישיבה באופוזיציה אינה יכולה להיות הפגנה חסרת תכלית. אופוזיציה אפקטיבית נדרשת לדעת מתי להתנגד, מתי לתמוך ומתי להשתמש בכוחה כדי להשיג תוצאות. כך נהגה אגודת ישראל במשך כרבע מאה, ולא בלי הצלחה.

את ההכרעה על דרכן של המפלגות החרדיות יקבלו גדולי התורה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, בהתאם לתוצאות הבחירות ולמציאות הפוליטית שתיווצר. עד אז, המשימה אינה לחשב את שכר הישיבה בקואליציה מול מחיר הישיבה באופוזיציה.

המשימה כעת היא להביא לכך שכוחה של היהדות הנאמנה יתבטא במספר האצבעות הגדול ביותר בכנסת. כיצד להשתמש באצבעות האלה, בקואליציה, באופוזיציה או בדרך השלישית שביניהן, זו כבר תהיה ההכרעה הבאה.