די לצעוק: גם באוטובוס אנחנו בני מלכים

לאחרונה הולכת ומתרחבת פרצה חמורה ברחובה של עיר. קבוצות של ידידים ומכרים, הן בני ישיבות והן בנות סמינר, הולכים לענייניהם ומשוחחים זה עם זה או זו עם זו בקול רעש גדול, כאילו המרחב הציבורי כולו עומד לרשותם.

התופעה הזאת דורשת תיקון מיידי וחיזוק בדרך ארץ. הדברים נכונים בכל מקום, אך בולטים במיוחד במקום סגור ובשהייה ממושכת, כמו נסיעה באוטובוס מעיר לעיר או אפילו משכונה לשכונה. במצב כזה השיחה אינה נשארת בין המשוחחים, אלא נכפית למעשה על כל הנוסעים שסביבם.

כידוע, אמרו חכמינו: “כבוד בת מלך פנימה”. מהותה של האישה היא להיות צנועה בין כותלי ביתה, ובוודאי שכאשר יוצאים לרחובה של עיר, יש לנהוג באופן התואם את מעמדם של בני מלכים.

בפרשת ראה אומרת התורה: “בנים אתם לה’ אלקיכם”. הדברים אינם רק תיאור של מעלתם של ישראל, אלא ציווי הנוגע לכל הליכות חייו של יהודי. עליו לחיות ולהתנהל מתוך תחושת רוממות, כראוי לבן מלך.

כך מפרש רש”י: “שאתם בניו של מקום וראויים להיות נאים”. אותה נאות אינה נוגעת רק למראה החיצוני, אלא גם להנהגה, לצורת הדיבור ולהתנהלות במרחב הציבורי.

הגר”א קוטלר זצוק”ל היה אומר כי כאשר אדם מסתפק אם ראוי לו לעשות דבר מסוים, עליו לחשוב בנפשו כאילו הוא עומד באותו רגע לפני הגר”י סלנטר זצוק”ל, אבי תנועת המוסר. האם גם בפניו היה נוהג כך, או שמא היה מיד משנה את הנהגתו?

זהו מבחן פשוט, אך נוקב. לעיתים אדם אינו זקוק להוכחה שהמעשה אסור, אלא רק לתזכורת בדבר המעמד שממנו הוא מגיע והדמות שהוא מבקש להיות.

בספר משלי נאמר: “מוסר ה’ בני אל תמאס”. אפשר לפרש כי המוסר הגדול ביותר ליהודי שנפל ברשת היצר הרע טמון במילים “בני אל תמאס”. עליו להתרומם באמצעות התזכורת שהוא בן המלך, וממילא יש דברים שפשוט אינם נאים ואינם יאים לרום מעמדו.

אלא שלהיות בן מלך זו אינה רק זכות. זוהי גם חובה.

במסכת בבא מציעא מובא המעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: “צא ושכור לנו פועלים”. הלך הבן ופסק להם מזונות. כששב אל אביו וסיפר לו על כך, אמר לו: “בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב”.

רבי יוחנן בן מתיא תבע מעצמו לנהוג אפילו עם פועליו היהודים כראוי לבני מלכים. דווקא ההכרה במעלתו של האדם מחייבת אותו להכיר גם במעלתו של הזולת ולנהוג בו בכבוד.

מסופר כי רבי סעדיה גאון זצוק”ל, ששימש במצרים כראש ישיבת סורא, ערך באחת ההזדמנויות התרמה גדולה לטובת הישיבה הקדושה. ההתרמה הצליחה מאוד, אך בעקבותיה התפתח דין תורה.

יהודי אחד התחייב לתרום סכום גדול עבור בניית ארון הקודש בהיכל הישיבה. אלא שעד שהספיק להעביר את הסכום, הגיע תורם אחר והחל לבנות מכספו את ארון הקודש. כאשר הגיע התורם הראשון וראה כי הפסיד את הזכות הגדולה, הצטער והתאונן על כך.

אמר לו רבי סעדיה גאון כי אמנם ארון הקודש של ספרי התורה שבכתב כבר נבנה בידי אדם אחר שהזדרז והקדימו, אך ארון הקודש של ספרי התורה שבעל פה עדיין לא נבנה. היכל בית המדרש, המכיל בתוכו את בחורי הישיבה, הוא ארון הקודש של התורה שבעל פה, ובאפשרותו לתרום את בנייתו.

בכך החשיב רבי סעדיה גאון, הלכה למעשה, את לומדי התורה לספרי תורה חיים. ספרים שבתוכם משולבות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, יחד עם מידות טובות והנהגה ראויה.

זהו היסוד שצריך ללוות אותנו גם ברחובה של עיר. התורה אינה נשארת רק בין כותלי בית המדרש. היא אמורה להיות ניכרת גם בצורת הדיבור, בדרך שבה אדם מתהלך ובמידת ההתחשבות שלו בסובבים.

חז”ל הזהירו בפרקי אבות: “התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו”. הגר”ש ואזנר זצוק”ל היה מבאר בהדרכותיו למורי הוראה כי גדר “כיעור” הוא הדברים המפורשים בשולחן ערוך שיש להיזהר מהם. לעומת זאת, “מן הדומה לו” נוגע לאותם דברים שאולי אין בהם חיסרון מעיקר הדין, אך הרגש שבלב אומר שבן מלך אינו נוהג כך בפרהסיה.

לא כל הנהגה נמדדת רק בשאלה אם היא אסורה או מותרת. ישנה שאלה נוספת שכל בן תורה וכל בת ישראל צריכים לשאול את עצמם: האם ההתנהגות הזאת נאה וראויה לבני מלכים.

- - - - - - - - - - -

הגאון הרב חיים משה כץ שליט"א הינו רב קהילת 'רחם' במערב בני ברק, מוסר את שיעור הדף היומי הגדול בעיר ומגיש תכנית ברדיו 'קול ברמה'.