הספרים נשרפו - והרמב"ם ניצח: כך הפכה הפילוסופיה לחלק מעולם התורה

יגדל אלוקים חי: ניצחונו של הרמב"ם הפולמוס לא הסתיים בהכרעת צד אחד, אלא בגיבוש דרך. הפילוסופיה נתחמה, והרמב"ם עצמו התקבל כאחד מעמודי התווך של התורה.

בשבת חזון, ד' באב של שנת ה'ס"ה, 1305, כשבעים שנה אחרי שרפת הספרים במונפלייה, יצא מבית דינו של הרשב"א בברצלונה מסמך שביקש לסגור סוף סוף את המעגל. הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת, גדול חכמי ספרד בדורו ותלמידם של רבנו יונה ושל הרמב"ן, לא היה איש של מחלוקות פזיזות. שנים ארוכות נמנע מלהיכנס לפולמוס, אך בסופו של דבר הכריע שאי אפשר עוד לשתוק. בפרובנס הגיעו הדרשנים הפילוסופיים למקום שאין ממנו חזרה, עד שהיו שהסבירו את אברהם ושרה כמשל לצורה ולחומר, ואת המצוות כרמזים שאין לקיימם כפשוטם. הרשב"א ראה בכך חתירה תחת יסודות הדת, וגזר חרם.

אך בולטת הצורה בה התייחס הרשב"א לחשש מפני החקירה. הרשב"א לא אסר את הפילוסופיה. הוא לא החרים את החוקרים ולא שרף את הספרים. הוא קבע דבר מדוד הרבה יותר: אסור ללמוד את חכמת יוון והטבע למי שטרם מלאו לו עשרים וחמש שנה, והאיסור הוטל לחמישים שנה בלבד. מי שכבר עמל בתורה, שכליו מלאים ש"ס ופוסקים, רשאי לגשת אל החכמה. רק הצעיר, שעולמו התורני עדיין רופף, יורחק ממנה עד שיתחשל. ומעל הכול, הרשב"א הוציא מכלל האיסור שני דברים במפורש: את חכמת הרפואה, ואת ספרי הרמב"ם עצמם. הרמב"ם, שספריו נשרפו שבעים שנה קודם לכן, יצא מן החרם הזה כשהוא מוגן. לא את הפילוסוף הגדול ביקשו להרחיק, אלא לקבוע גיל ומידה שבהם מותר לשאול.

בין המוקד במונפלייה לבין חרם ברצלונה לא שקטה הרוח לגמרי. באמצע הדרך, בעיר עכו שבארץ ישראל, שבה התיישבו תלמידי בעלי התוספות שעלו מצרפת, התלקח שוב הוויכוח. רבי שלמה פטיט, מן הקהילה הצרפתית, חידש את המלחמה בספרי הרמב"ם. ראש הגולה שבדמשק הטיל עליו חרם, ונכדו של הרמב"ם עצמו בא לעכו להגן על כבוד זקנו. הפולמוס נדד ממקום למקום, מדור לדור, כאילו לא יכול היה לגווע, עד שבא הרשב"א וקבע לו סוף.

וזהו בדיוק המנגנון שאנו פוגשים שוב ושוב לאורך הסדרה הזאת. תנועה עולה, מרחיקה לכת; מולה קמה התנגדות; ובסופו של דבר אין ניצחון ואין תבוסה, אלא התאמה. לא אומרים לאדם אל תחקור, אומרים לו מתי, וכמה, ובאיזו בשלות. דרך החקירה שנולדה בבגדד עם רב סעדיה גאון לא הובסה בברצלונה. היא נתחמה. וכמו התעוררות הלב של חסידי אשכנז, שההלכה ספגה ממנה את מה שיכולה ותיחמה את הקושי שבה, כך גם שאלת השכל. עולם התורה לא סילק אותה ולא התמסר לה. הוא מצא לה את מקומה.

ומה נשאר בסופו של דבר? הרמב"ם, שספריו הועלו על המוקד, לא זו בלבד שלא נדחה, אלא נעשה עמוד ההוראה של כל בית ישראל. משנה תורה מונח על שולחנו של כל פוסק, ואין דנים בהלכה בלי לשאול מה דעת הרמב"ם. אפילו רבנו יונה, שנלחם בו, חזר להזכירו לשבח בכל הלכה. המתנגד הגדול ביותר נעשה תלמידו.

ומעל הכול, שלושה עשר העיקרים. הרשימה שניסח הרמב"ם בפירושו למשנה, ושהיו שתמהו עליה בשעתה, לא רק שהתקבלה, אלא נעשתה בשר מבשרה של התפילה היהודית. פייטן באיטליה, שנים רבות אחרי הרמב"ם, לקח את שלושה עשר העיקרים והפך אותם לפיוט, שורה לכל עיקר, ופתח אותו במילים יגדל אלוקים חי וישתבח. הפיוט הזה, יגדל, נכנס אל הסידור והתפשט בכל תפוצות ישראל, ויהודים שרים אותו בכל בוקר ובמוצאי שבת. ולצדו נכתב נוסח אחר של אותם עיקרים, הנוסח הפותח בכל אות במילים אני מאמין באמונה שלמה, שנעשה אף הוא חלק מן הסידור. ילד יהודי ששר את יגדל, או את אני מאמין, שר בלי לדעת את תמצית מורה הנבוכים. הוא אומר שהבורא אינו גוף, ושאין לו דמות הגוף, ומקבל את תורת התארים השלילית של הרמב"ם כדבר המובן מאליו, פשוט כמו שמע ישראל.

לא הכול נספג באותה מידה, והדורות המשיכו להתווכח על המידה. החריף שבקולות היה קולו של הגאון מווילנה. בביאורו לשולחן ערוך, בסימן העוסק בלחשים ובקמיעות, חלק הגר"א על הרמב"ם שכתב שהכשפים והלחשים והשדים אינם אלא שקר, וכתב עליו דברים שאין חריפים מהם: והוא נמשך אחר הפילוסופיא הארורה, והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש את הגמרא הכול בדרך הלצה ולעקור את דבריה מפשטן. וחס ושלום, מוסיף הגר"א, איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות. לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה, שהיא עצמה חיצוניות, אלא של בעלי האמת.

מילים קשות, וצריך לשמוע אותן במקומן. הגר"א לא בא לפסול את הרמב"ם, שהרי כל תורתו בנויה על דבריו, אלא לחלוק על נקודה מסוימת: הנטייה לפרש דברי חז"ל כמשל כשאין הכרח בכך. ויש שמסרו בשם רבי מנשה מאילייא שהלשון החריפה הזאת לא יצאה כלל מפי הגאון אלא הוכנסה לספר בשעת ההדפסה. כך או כך, המסר של דור וילנה היה ברור: הפנימיות שאנו מבקשים איננה זו של הפילוסופים.

הקול הזה התחזק שבעתיים כשעלתה ההשכלה. במאה התשע עשרה קמו משכילים ואנשי רפורמה שנטלו דווקא את הרמב"ם לדגלם, והציגו אותו כמי שהעמיד את השכל מעל המסורת, ומכאן ביקשו רשות לעצמם לשנות ולבטל. גדולי ישראל שבאותו דור לא ויתרו על הרמב"ם, חלילה, אך הדגישו שהרמב"ם של המשכילים אינו הרמב"ם האמיתי; שהוא שכתב את משנה תורה ואת שלושה עשר העיקרים, והכול מתוך אמונה שלמה. מכאן גם המלצתו הידועה של הגר"א ללמוד את הכוזרי, שכן הכוזרי מלמד בדיוק את מה שההשכלה שכחה, שהאמונה עומדת על מסורת ועל חוויה ולא על הוכחה. ומאז לימד עולם הישיבות את הכוזרי ואת חובות הלבבות, והניח את מורה הנבוכים ליחידים בלבד, בדיוק כפי שביקש הרמב"ם עצמו מלכתחילה.

עולם התורה לא קיבל את הפילוסופיה בלב שלם ובלי סייג. הוא נשאר ער לסכנותיה. אך את הליבה, את שלילת ההגשמה, את יסודות האמונה, את דמותו של הרמב"ם כרבן של ישראל, את אלה קיבל לחלוטין, עד שאינם נראים עוד כפילוסופיה כלל, אלא כיהדות פשוטה.

ויש בכך אף מן המפתיע. אנו רגילים לחשוב על עולם התורה כעל מבצר הסוגר את שעריו מפני כל רוח מבחוץ. אך הסיפור של הרמב"ם מלמד את ההיפך. הפילוסופיה, החכמה שהגיעה מיוון ומן הערבים, לא נותרה מחוץ לחומה. היא נבחנה, נופתה, ומה שנמצא בה אמת נכנס פנימה ונעשה חלק מדרך האמונה של היהדות.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

?️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

? לקבלת העלון למייל:
[email protected]

? להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus