"לא תרצח" שלא מדברים עליו: לפני האסון הבא, כדאי שנתעורר

אסונות בין הזמנים גבו השנה מחיר כבד וכואב במיוחד. מקרים רבים של מוות טראגי התרחשו במקומות שונים בארץ ובעולם, ולא פסחו על גיל או עדה.

איננו יודעים חשבונות שמים, וכבר אמרה תורה: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". אבל לצד האמונה הזאת מוטלת עלינו גם חובת ההשתדלות, וכאן המקום לערוך חשבון נפש דווקא בתוכנו, בציבור שומרי המצוות, שמכיר מקטנות את הפסוק: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

האם עשינו כציבור את כל שביכולתנו כדי לנקוט את מרב אמצעי הזהירות?

אינני מבקש לעסוק במקרה כזה או אחר שכבר התרחש, ובוודאי שלא לחפש אשמים לאחר מעשה. השאלה צריכה להיות מופנית אל המקרים הבאים: כשאנחנו יוצאים לטיול עם המשפחה, כשאנחנו יוצאים לדרך ברכב, או כשאנחנו שולחים בחור ישיבה לטיול עם חבריו, האם אנחנו מבררים מספיק לאן הוא הולך, עם מי הוא יוצא, כיצד הוא מגיע לשם ומהם הסיכונים בדרך?

הרי מדובר בדיני נפשות ממש.

בפרשת ואתחנן, בתוך עשרת הדיברות, אומרת התורה: "לא תרצח". ויש להקשות: מה באה התורה להשמיע לנו דווקא במעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני, במצווה שנראית לכאורה פשוטה ושכלית כל כך, שלא לרצוח אדם?

וכי נוכל לדמיין עצרת זעקה של כלל ישראל, שאליה מתקבצים יהודים מארבע קצוות הארץ, ולאחר הכנה גדולה ומאמצים רבים עולה גדול בישראל ומכריז כי על הציבור להתחזק בזהירות מרציחה? האם לשם כך התכנסו כולם?

אלא שאולי יש כאן עומק נוסף במושג "לא תרצח".

"לא תרצח" אינו מתחיל רק ברגע שבו אדם נוטל סכין ושופך את דמו של האחר. כאשר אדם מזלזל בחיים, כאשר הוא מתייחס לסכנה בקלות ראש ואינו נוקט את אמצעי הזהירות הנדרשים, גם שם מתחילה אותה תביעה נוראה של התורה על ערכם של חיי אדם.

במסכת יומא מובא מעשה מזעזע בשני כהנים שהיו רצים ועולים בכבש. שניהם היו שווים במרוצתם, וכאשר הקדים אחד מהם את חברו, נטל השני סכין ותקע לו בלבו.

עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: "אחינו בית ישראל, שמעו. הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך. אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?". געו כל העם בבכייה.

אלא שאז הגיע אביו של הנער ומצא את בנו כשהוא עדיין מפרפר. ומה העסיק אותו באותם רגעים? הוא אמר לסובבים כי בנו עדיין חי, וממילא הסכין שבה נדקר עדיין לא נטמאה.

ועל כך אומרת הגמרא: "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".

בהמשך דנה הגמרא במשמעות הדברים: האם שפיכות דמים נעשתה בעיניהם קלה כל כך, בעוד שטהרת הכלים נותרה בחומרתה, או שמא היחס לשפיכות דמים נותר כשהיה, אלא שטהרת הכלים נעשתה חמורה בעיניהם עוד יותר.

אבל מציאות נוראה כזאת אינה נוצרת ביום אחד.

אדם אינו מגיע לפתע למצב שבו מול עיניו מפרפר אדם שנדקר, ובאותו רגע הוא עסוק בטהרת הסכין. הדרך לדיוטה תחתונה כזאת מתחילה הרבה קודם, באווירה מתמשכת שבה ערכם של החיים הולך ונשחק.

וזאת בדיוק הנקודה שעלינו לקחת איתנו מאסונות בין הזמנים.

אין לנו רשות לעסוק בחשבונות שמים, אבל יש לנו חובה לעסוק בחשבון המעשים שלנו. לבדוק שוב. לברר שוב. לא לומר "יהיה בסדר". לא לצאת למקום מסוכן בלי הכנה מתאימה, ולא להקל ראש במקום שבו טעות אחת עלולה להסתיים באסון.

כשמדובר בחיי אדם, זהירות אינה המלצה.

היא חובה.