נחתתי השבוע בנתב"ג - וככה לא אמורה להיראות קבלת הפנים לישראלים

אחרי טיול משפחתי באנגליה ובצרפת חזרתי הביתה לישראל. אני אוהב את נתב"ג, הוא יפה ומרשים - אבל מהרגע שיורדים מהמטוס מתחילה שרשרת קטנה ומעצבנת של תורים, עמדות שלא עובדות, תשובות לא ברורות ולבסוף גם עגלות מזוודות שפשוט אי אפשר לשחרר. דווקא המקום שאמור להגיד לנו "ברוכים השבים הביתה" חייב להשתפר.

השבוע חזרתי עם המשפחה מטיול באנגליה ובצרפת.

היינו עם הילדים, עם לא מעט מזוודות, אחרי טיסות, נסיעות וכל מה שחופשה משפחתית כוללת. אבל הטור הזה הוא לא על המזוודות שלנו וגם לא על כמה זמן לקח להן להגיע למסוע.

הוא על משהו אחר: איך זה מרגיש לחזור הביתה דרך נתב"ג (אין לנו באמת אופציה אחרת :) )

אני רוצה להגיד משהו כבר בהתחלה, כי חשוב לי שהביקורת הזאת לא תתפרש אחרת מכפי שהיא נכתבת.

אנחנו אוהבים את ישראל. אנחנו לא מאלה שחוזרים מחו"ל ומסבירים לכולם כמה "שם הכול מושלם" וכמה פה הכול גרוע. כאן נולדנו, כאן אנחנו גרים וכאן אנחנו מתכוונים להישאר.

אבל אולי דווקא בגלל זה מעצבן אותי כל כך שבמקום שבו אתה אמור להרגיש שחזרת הביתה, לפעמים התחושה היא שלא ממש חשבו עליך.

זה מתחיל כבר בביקורת הדרכונים

נתב"ג התקדם מאוד בשנים האחרונות. יש עמדות אוטומטיות, יש טכנולוגיה, והימים שבהם כל נוסע היה חייב לעבור אצל פקיד כבר מאחורינו.

על הנייר, נהדר.

במציאות? לפחות בחוויה שלנו השבוע, העסק היה הרבה פחות מתוקתק.

חלק מהעמדות לא פעלו, נוסעים עברו מעמדה לעמדה בניסיון להבין מה עובד ומה לא, ועם ילדים ממילא נדרשנו בשלב מסוים להגיע לפקיד.

ופה נתקלנו באחד הרגעים הכי "ישראלים" של החזרה הביתה.

אתה שואל את הפקיד איך אפשר להעביר תינוק במכונה האוטומטית?

"לשם".

לאן לשם?

"ימינה". והראש חזרה למסך.

אתה מנסה להבין למה העמדה לא עובדת. למה אי אפשר כאן?

"כי... כי... כי זה".

אה. כי "זה".

עכשיו הכול ברור.

לי זה בעיקר הצחיק ועצבן. אבל הסתכלתי על תיירים עם דרכונים זרים וחשבתי לעצמי: אם אני לא מבין מה רוצים ממני, איך בדיוק הם אמורים להבין?

"לכו למטה", אומרים להם.

לאן למטה? איפה? למה? מה מחכה שם? מה זה למטה?

ברוכים הבאים לישראל, ובהצלחה בפענוח החידה.

ואם כבר חזרנו הביתה - אולי מגיע לנו מסלול באמת מהיר?

וזה גרם לי לחשוב על משהו.

בשדות תעופה רבים באירופה יש הפרדה ברורה בין בעלי דרכונים מקומיים לבין יתר הנוסעים. אתה מגיע הביתה, נכנס למסלול הרלוונטי, עובר וממשיך.

אז למה לא לגרום לכניסה לישראל להרגיש ככה?

במיוחד בתקופה שבה ישראלים מסתובבים בעולם ומרגישים לפעמים הכול חוץ מרצויים, הייתי שמח שלפחות כשאנחנו חוזרים הביתה תהיה תחושה אחרת.

מסלול ברור לדרכונים ישראלים בלבד.

בלי לנחש איזו עמדה עובדת ובלי לנסות להבין מה פירוש "כי זה".

אם לא כאן - אז איפה?

ואז מגיע התור הישראלי

או יותר נכון, הדבר שאנחנו קוראים לו "תור".

יש מי שעומדים ומחכים. יש מי שמכריזים שיש להם פטור מתור. ויש מי שפשוט מתקדמים קדימה כאילו כל האנשים שמולם הגיעו במיוחד כדי ליצור להם תפאורה.

ואז מגיע הטוויסט: אחרי שהם כבר עקפו את כולם, הם מגלים שהעמדה שאליה נדחפו בכלל לא עובדת, ועוברים לחפש אחת אחרת.

אפשר לצחוק על זה, אבל בשורה התחתונה דווקא אזור ביקורת הגבולות בנחיתות חייב להיות הרבה יותר ברור ומנוהל.

עברנו את הדרכונים. עכשיו צריך לעבור שוב

קיבלנו את אישורי המעבר והגענו לשערים השקופים.

ושוב - אנשים. ושוב - הידחסות. ושוב אתה מגלה שגם בשביל לעבור שער אתה צריך מעט אסרטיביות והרבה סבלנות.

ופה דווקא מגיעה מילה טובה: למשפחות עם עגלות יש מעבר ייעודי בצד שמאל, וזה עובד מצוין וחוסך את הצורך להידחס עם ילדים ועגלה במעבר הרגיל.

כשמשהו טוב - צריך להגיד שהוא טוב.

ואז מגיעים לאולם המזוודות - והוא דווקא נראה מצוין

ופה אני חייב לפרגן לנתב"ג

אולם איסוף הכבודה נראה טוב. המסכים גדולים, ברורים ומרשימים, והשילוט מכובד. הייתי לאחרונה בכמה שדות תעופה בערים גדולות באירופה, ונתב"ג בהחלט לא צריך להתבייש במה שיש לו.

אתה מסתכל על המסך: המזוודות מהטיסה שלך במסוע מספר 7.

יופי.

עכשיו רק צריך עגלה למזוודות.

וזה השלב שבו התחיל הפרק הבא.

בסדר, איפה העגלות?

אתם מכירים את העגלות בנתב"ג. כדי לשחרר אותן צריך להשתמש במסוף ולהעביר כרטיס אשראי עבור פיקדון של 10 שקלים.

ניגשתי לעמדה.

"מסוף זה אינו בשימוש - עמכם הסליחה".

בסדר. קורה. יש עוד עמדה.

הולך לבאה.

מסך שחור.

טוב, נו. נלך לעמדה הבאה.

וגם שם - אי אפשר לשחרר עגלה.

ועוד אחת.

במקום אחד מסוף האשראי לא עובד. במקום אחר המכונה תקועה. על עמדה אחרת כבר שמו שלט שמבקש לא להשתמש בה.

ואז אתה קולט את האבסורד:

יש עגלות. אתה רואה אותן. אתה צריך אותן. אבל אתה פשוט לא יכול לקחת אותן.

"העמדה אינה פעילה זמנית"

המילה "זמנית" היא מילה נהדרת.

תגידו, "זמנית" זה הרבה זמן?

מתסכל.

כי כאשר משפחה נוחתת עם ילדים וכמה מזוודות, עגלה היא לא איזה פינוק. בשביל זה היא נמצאת שם.

ובכלל, אני מודה שמעולם לא ממש הבנתי את עניין נעילת העגלות והפיקדון.

מה בדיוק חוששים שיקרה? שמישהו ייקח עגלת מזוודות מנתב"ג הביתה ויוריד איתה את הילדים לגן בבוקר?

אבל בסדר. החלטתם על פיקדון? נגיד שמקובל.

רק תגרמו לזה לעבוד.

אין דבר מתסכל יותר ממערכת שנועדה לפתור בעיה והופכת בעצמה לבעיה.

וזו בדיוק הנקודה

נתב"ג הוא שדה תעופה יפה. באמת.

יש בו אזורים מודרניים, מסכים מרשימים, דיוטי פרי גדול, תשתיות טובות ולא מעט דברים שעובדים מצוין.

אבל חוויית נוסע לא נמדדת רק בשטיחים, בתאורה או בגודל המסך שמספר לך באיזה מסוע נמצאת המזוודה.

היא נמצאת בדברים הקטנים.

האם העמדה עובדת כשאתה מגיע אליה. האם ברור לך לאן ללכת. האם העובד שפגשת נותן לך תשובה שאתה מסוגל להבין. האם יש מי שמנהל את התור. והאם, כשאתה נוחת עם ארבע מזוודות וילדים עייפים, אתה מסוגל לקחת עגלה.

אלה דברים קטנים בפני עצמם.

אבל כשהם מגיעים אחד אחרי השני, הם הופכים לחוויה.

דווקא כשחוזרים הביתה

וזו הסיבה שאני כותב את זה.

לא כי נתב"ג גרוע. הוא לא.

ולא כי באירופה הכול מושלם. ממש לא. עברנו גם שם שדות תעופה עם תורים, עובדים חסרי סבלנות ותקלות.

אבל נתב"ג הוא שלנו.

ודווקא משום שהוא שלנו, הייתי רוצה שהרגע שבו ישראלי חוזר הביתה יהיה קצת יותר מתוקתק, קצת יותר נעים וקצת יותר מכבד.

ביקורת הגבולות צריכה להיות יעילה יותר. העמדות צריכות לעבוד. ההכוונה צריכה להיות ברורה גם לישראלי וגם לתייר שזה עתה נחת כאן. ואם התקנתם מערכת לעגלות - היא פשוט צריכה לעבוד.

בסוף הגענו הביתה.

עייפים, עמוסים במזוודות - אבל מרוצים.

ובכל זאת, אחרי אנגליה וצרפת גיליתי דבר אחד שעליו אני מוכן להגן בחירוף נפש:

המזגנים בישראל הם הכי טובים בעולם.

הטור פורסם לראשונה באתר "צייד הטיסות"

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של צייד הטיסות לחץ כאן

לחיפוש טיסה בצייד הטיסות