מסע בזמן: אלף שנה בלי סידור - כך השתנתה התפילה היהודית לעד

תפילה שבעל פה במשך כאלף שנה התפלל עם ישראל בלי סידור. כיצד הפכה התפילה מתורה שבעל פה לספר שבכל בית כנסת, מה אבד בדרך ואיך הוליד הסידור הראשון את מחלוקות הנוסח שילוו את עם ישראל לדורות.

בבית כנסת בבבל, אי שם במאה השמינית, עומד חזן לפני התיבה ביום הכיפורים, ובידו דבר שאסור היה לו להחזיק בכל יום אחר של השנה: גיליון כתוב של תפילות. שאר ימות השנה הוא מתפלל בעל פה, מן הזיכרון, כפי שעשו אבותיו ואבות אבותיו. אבל היום, כשהתפילות מרובות והסדר ארוך ואימת הדין על הציבור, התירו לו הגאונים לקרוא מן הכתב. רב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא, הוא הראשון שמזכיר היתר כזה, והוא צמצם אותו בדיוק לימים האלה שמרבים בהם בתפילות. ביום רגיל, חזן הקורא תפילה מן הכתב עושה דבר שאינו ראוי. שכן כך שנו חכמים: כותבי ברכות כשורפי תורה.

המשפט הזה, מן התוספתא במסכת שבת, מלמד אותנו עד כמה רחוק היה עולמם של אבותינו מהעולם שלנו. אנחנו פותחים סידור; הם נשאו את התפילה בלבם. התפילה הייתה תורה שבעל פה במלוא מובן המילה, נמסרת מאב לבן ומחזן לקהל, אסורה בהעלאה על הכתב כשם שהתורה שבעל פה כולה הייתה אסורה. מי שכתב ברכות על קלף כאילו שרף תורה, שכן הוציא את הדבר החי ממקומו. ובמשך כאלף שנה, מאנשי כנסת הגדולה ועד סוף תקופת הגאונים, כך התפלל עם ישראל: בלי סידור תפילה.

עולם כזה מעמיד את החזן במקום שקשה לנו לשער. הוא לא היה בעל קול נעים העובר לפני התיבה; הוא היה הסידור עצמו, סידור מהלך על שתי רגליים. בזיכרונו נשא את תפילות כל השנה, את סדרי הברכות, את התוספות של שבת ומועד, את הנוסח כפי שקיבל מרבותיו. הציבור, שרובו לא ידע את התפילות בשלמותן, יצא ידי חובתו בשמיעה ובעניית אמן, ומכאן חומרת הדין של שליח ציבור, שהוא באמת שליח של כל הקהל. טעה החזן, טעתה הקהילה כולה. שכח נוסח, אבד הנוסח. וכשם שהתורה שבעל פה נשמרה בישיבות מדור לדור בכוח הזיכרון והשינון, כך נשמרה התפילה בבתי הכנסת, מפה אל פה.

ומה היה מונח בזיכרון הזה? כאן צריך לחזור אל ההתחלה. בראשית ימי הבית השני עמדו אנשי כנסת הגדולה, מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים, ותיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות. הם שטבעו את מטבע הברכה, ברוך אתה, והם שיסדו את שמונה עשרה הברכות על סדרן. אחרי החורבן, ביבנה, הסדיר שמעון הפקולי את הברכות לפני רבן גמליאל, ונקבעה תפילת העמידה שאנו מתפללים עד היום, שלוש פעמים ביום. אלא שיש ראיה מכמה גמרות שהתקנה הייתה מסגרת ולא נוסח מילולי מלא. נקבעו הברכות, פתיחתן וחתימתן ועניינן ומטבע שטבעו חכמים שהוא לשון התפילה, ובתוך המסגרת נותר מרחב קטן. כל קהילה, כל חזן, כל דור, יצקו את לשון התפילה בדרכם.

וכבר בזמן המשנה, נשמעה האזהרה שתלווה את התפילה לנצח. רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. המילה קבע, נאמרה שם כתוכחה. תפילה שנעשתה שגרה, מטבע שחוק שיוצא מן הפה בלי לב, איבדה את נשמתה. וחכמים אחרים באותה משנה ובדורות שאחריה חזרו והזהירו: אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. והרי דווקא חכמים הם שקבעו את הנוסח, הם שתיקנו את הזמנים, הם שהפכו את שיחת הלב לחובה מסודרת. וזהו המתח בטהרתו: בלי נוסח קבוע אין תפילת ציבור, שכל אחד יאמר מה שלבו חפץ ואין ציבור מתקבץ; ועם נוסח קבוע אורבת השגרה, שהפה ממלמל והלב ישן. על החבל הדק הזה הולכת התפילה היהודית מאז ועד היום.

כל עוד הייתה התפילה בעל פה, הכריע הזיכרון. אבל הזיכרון, ככל דבר חי, משתנה ממקום למקום. בבבל התפללו כך ובארץ ישראל קצת אחרת, בקהילה זו הוסיפו ובזו גרעו, וההבדלים הלכו והצטברו. ואז, אי שם במאה התשיעית, הגיע אל ישיבת סורא שבבבל מכתב מקצה העולם. קהילת ברצלונה שבספרד, קהילה צעירה בארץ רחוקה, ביקשה בקשה שלא נשמעה כמותה: שלחו לנו סדר תפילות וברכות לכל השנה. לא שאלה על ברכה זו או אחרת, אלא את התפילה כולה, מסודרת וכתובה, מראש השנה ועד ערב ראש השנה הבא.

על הבקשה השיב ראש הישיבה, רב עמרם בר ששנא, גאון סורא. תשובתו הייתה ספר. סדר רב עמרם גאון, כך ייקרא לדורות, פתח בברכות השחר והוליך את המתפלל דרך ימות החול, השבתות, ראשי החודשים והמועדים, חנוכה ופורים ופסח והגדה של פסח, ראש השנה ויום הכיפורים וסוכות, ועד ברית מילה ונישואין וברכות האבל. בין התפילות שזר רב עמרם הלכות ומנהגים, מה אומרים וכיצד נוהגים ומדוע, על פי הגמרא ומנהג הישיבות בבבל. היה זה הסידור השלם הראשון בתולדות ישראל, והוא קבע את התבנית: עד היום, כל סידור שבעולם בנוי בערך כסדר שקבע גאון סורא לפני יותר מאלף ומאה שנה. יהודי הפותח סידור בימינו מהלך, בלי לדעת, במסדרונות הבניין שתכנן רב עמרם.

הספר נשלח לספרד, אבל ספרים אינם יודעים גבולות. הוא הועתק והועתק, הגיע לצפון אפריקה ולארץ ישראל, ובדורות הבאים חלחל אל אירופה. חכמי צרפת שאבו ממנו, סידור רש"י ומחזור ויטרי מלאים מדבריו, ודרכם הגיע אל אשכנז. אחרי רב עמרם בא רב סעדיה גאון, שכבר פגשנו בסדרה הקודמת, וערך סידור משלו, ובו גם פיוטים פרי עטו. הגאונים, נעשו מחברי הספר הנפוץ ביותר בתולדות עמנו.

בעל כורחם, שכן משהו אבד בדרך. הדורות שידעו את התפילה בעל פה לא היו זקוקים לסידור ולפי פסקי הגאונים, לא כתבו כזה. הסידור נולד מפני שהזיכרון כבר לא הספיק. גלויות התרבו, לשונות התחלפו, ומי שאינו כותב את התפילה עלול לאבד אותה. רב עמרם בחר בספר כדי להציל את התפילה, וההצלה הצליחה מעבר לכל שיעור. אבל ברגע שנעשתה התפילה ספר מסודר, קרה לה מה שקורה לכל ספר. יש לו נוסחאות, ולנוסחאות יש הבדלים, ולהבדלים יש מי שיגן עליהם בחירוף נפש. הקהילה שקיבלה סדר כתוב מסורא קיבלה גם דבר להשוות אליו, לדקדק בו, לריב עליו. עוד בטרם יבשה הדיו על העותקים הראשונים, כבר עמדו בפתח השאלות שימלאו את הדורות הבאים: מה מותר להוסיף על הסדר הזה, מה מותר לגרוע ממנו, ומי רשאי לשנות בו אות אחת. בשאלות האלה נפגוש בטורים הבאים.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

?️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

? לקבלת העלון למייל:
[email protected]

? להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus