הטרגדיה האמיתית שמסתתרת מאחורי פסק הדין של ברסלר

ישנם רגעים שבהם הקריאה בטוקבקים לדיווחים אקטואליים מפסיקה להיות סתם חוויה מציקה והופכת למראה מדאיגה על מצב השכל הישר. התגובות לפסק הדין שניתן אתמול בתביעת לשון הרע של פעילת המחאה נגד הממשלה שקמה ברסלר נגד פניה (פאני) מיכאלי הן דוגמה תמציתית ומזוקקת לטמטום הקיצוני שמציף את הדיון הציבורי. אנחנו חיים בתקופה מטורפת שבה הכל פוליטי, הכל מוכתב מראש לפי פוזיציה, ואין עוד משמעות לאמת או לשקר. וכל עמדה שאינה חנופה אוטומטית למי שמזוהה כ"ימין" מתוייגת במהירות הבזק כמייצגת שמאל, ושמאל, כידוע, שווה בימינו לבוגדנות ואנטישמיות.

כדי להבין את גודל האבסורד, כדאי לחזור לרגע לליבת פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים. השופטת הבכירה דורית פיינשטיין קיבלה את תביעתה של ברסלר בעקבות שורה של פרסומים מצד מיכאלי לאחר טבח 7 באוקטובר, שבהם ייחסה לה בגידה, סיוע לחמאס ואחריות לאירועים. בית המשפט קבע כי מדובר בהתבטאויות החוסות "ברף הגבוה של לשון הרע", ודחה את טענות ההגנה.

המקור: "שמעתי דברים", הראיות: "אינטואיציה ותחושת בטן"

נקודה מרכזית בפסק הדין נוגעת לתשתית שעליה הסתמכה הנתבעת. מיכאלי ביקשה לבסס את טענותיה, בין היתר, על פרסום של ח"כ טלי גוטליב בדבר פגישה לכאורה של ברסלר עם ראשי השב"כ והמוסד – טענה שהוכחשה רשמית – והודתה בבית המשפט כי פעלה לפי "אינטואיציה ותחושת בטן". בחקירה הנגדית התברר כי הנתבעת כלל לא ידעה להסביר כיצד היא יודעת שהדברים נכונים, טענה ששמעה דברים אך לא ידעה ממי, והודתה שאין בידיה כל ראיה. אף על פי שטענה כי ברסלר מחקה ציוצים מפלילים, היא לא ידעה לנקוב אפילו בציוץ אחד כזה. מכאן נקבע חד-משמעית: הגנת "אמת בפרסום" לא הוכחה.

תיק פשוט להכרעה

מדובר בתיק פשוט בתכלית: אזרחית הפיצה עלילות שווא והאשמות שקר חמורות. ייתכן שבליבה היא האמינה להן מאוד רק משום שהן התאימו לאג'נדה שלה – שהרי אם ברסלר פועלת נגד הממשלה ואף נקטה צעדים קיצוניים ושנויים במחלוקת, זו כביכול "הוכחה" לכך שהיא פתחה את השערים למחבלי הנוחבה. אלא שבתביעת לשון הרע, המפרסם-הנתבע הוא זה שנדרש להוכיח כי דבריו מבוססים. בהיעדר בדל ראיה אובייקטיבית, הדרך לחיוב בפיצויים הייתה קצרה מאוד. ככה העולם עובד.

אבל בעיני חלק מהמגיבים לכתבה, לראיות ולדין אין שום משמעות. "מסע השתקה", קבע אחד מהם, "ככה הדיפ סטייט משתיק מי שחושב אחרת מהם!!! לא היה לה סיכוי". מגיב אחר פסק בנחרצות: "בית משפט קפלניסטי ולכן לא היה לה סיכוי". טוקבקיסט נוסף תהה: "מעניין אם השופטת קוראת את הפוסטים של עמי דרור. אוזניים תצילנה על לשון הרע נגד נתניהו ומשפחתו ואיזה קללות על הממשלה ועל בוחריו".

מה הקשר בכלל? האם מישהו מעלה על דעתו ששופטת גוללת ב-X ומחפשת פוסטים נגד שמאלנים כדי לפסוק נגדם? למען הסר ספק: זה לא עובד ככה. שופט מקבל תביעה ומכריע בתיק שמציבים לפניו. אולי אתמול היא פסקה לטובת יאיר נתניהו, ומחר תפסוק לטובת גדי טאוב. האם עצם מעמדה כשופטת הופך אותה אוטומטית לשמאלנית, בוגדת ופוסקת לפי חיסול חשבונות? זוהי בורות טוטאלית בהבנת הליך שיפוטי. פסק דין אינו גחמה; הוא ניתוח מפורט ומנומק של מסכת ראייתית, ובמקרה אזרחי פשוט כזה, כמעט בלתי אפשרי לפסוק בניגוד מוחלט לחומר הראיות. 

נכון, במשפט החוקתי והמינהלי ובעניינים המגיעים לפתחו של בג"ץ, יש הרבה יותר משקל לאג'נדה האישית של השופט, ואני ממש מבין את הביקורת על התהליך הבעייתי שעבר בית המשפט מאז אהרן ברק. אבל אנחנו בעולם אחר לגמרי, אנחנו בתביעה אזרחית פשוטה בערכאה הנמוכה ביותר - בית משפט שלום.

כשמגיבים קובעים ש"שופטים שמאלניים אין צדק ואין אמת", או כותבים "גועל נפש איך בית שאמור להיות בית משפט מגן על אחת כמו ברסלר", הם בעצם אומרים: אנחנו דורשים שופטים 'ימניים' שיפסקו תמיד לטובת אנשי הימין – ללא קשר לראיות. האם בית משפט "אמיתי" בעיניהם הוא כזה שהיה חייב להרשיע את ברסלר בכל נסיבות שהן? ומה הם היו אומרים על איש שמאל שהיה דורש תפיסה מעוותת כזו מהכיוון ההפוך? דמיינו את עצמכם מתמודדים מחר מול האשמות בבגידה ובסיוע לאויב, רק בשל עמדותיכם הפוליטיות.

מגיב אחר חזר על הסיסמה על "מערכת משפט מושחתת". הטיעון הזה מניח מראש שצריך להאמין בעיניים עצומות לכל הכפשה מרושעת נגד מי שמסומן כ"שמאל".

אני יודע שיהיו מי שיכעסו על עצם פרסום הדברים הללו כאן, יתייגו את הכותב כ"שמאלני", ויתהו מה לעמדה כזו ולבמה חרדית (אגב, ממתי ההשקפה החרדית היא עסקת חבילה עם עמדות ימין מדיני או אפילו כלכלי?). אין לי שום בעיה להיות מתויג כשמאלן, אבל להערכתי זה פשוט מסייע למי שכותב את זה לברוח מהתמודדות עם הטיעונים לגופם. 

וכדאי לעצור לרגע ולשאול: מה הקשר בין קריאה לבחינה ראייתית בסיסית ולשפיות אלמנטרית, לבין עמדות שמאל מדיניות או תמיכה בהפרדת דת ומדינה? כשהיכולת להבחין בין אמת לראיות נעלמת, זהו לא מאבק פוליטי – זו פשוט אובדן העשתונות.