כל הדרך מהפריימריז אל חשבון הנפש של אלול

הפריימריז שנערכו השבוע בליכוד חשפו תופעה שאינה שגרתית: חרדים רבים הגיעו בגלוי לקלפיות המפלגה כדי להצביע ולהשפיע על זהות הנבחרים.

בבית שמש, לדוגמה, העיד אחד מפעילי הליכוד הבכירים על מאות רבות של חרדים שנהרו להצביע, והדגיש בראיון לכלי התקשורת כי ברור לו שביום הבחירות לכנסת אותם בעלי זכות הצבעה אינם מצביעים לליכוד, אלא למפלגות החרדיות.

ובכל זאת, הם מגיעים לפריימריז ומשפיעים על זהות נבחרי הליכוד, לעיתים לטובת מועמדים שהבטיחו להם הטבות, "תפנוקים ומעדנים". וכאן המקום לעצור ולשאול: כאשר אדם מתערב בהליך הפנימי של מפלגה שאין בכוונתו לתמוך בה בבחירות הכלליות, האם אין בכך חשש של גניבת דעת? האם אין כאן שאלה הנוגעת לעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום? והשאלות הללו מקבלות משנה תוקף דווקא בתחילתו של חודש אלול.

בחומרת איסור השקר מצינו שחכמינו הפליגו מאוד, ואף הקפידו בדברים שיש בהם משום "מיחזי שקרא", כאשר הדברים עלולים להיראות כשקר אף שאינם שקר גמור.

כך מצינו בעניין הביכורים: "בצרן ושגרן ביד שליח, ומת השליח בדרך, מביא ואינו קורא". הטעם הוא שנאמר "ולקחת והבאת", עד שתהא לקיחה והבאה כאחד, וכאן הדבר אינו מתקיים. כלומר, גם כאשר מדובר בבעל הפירות, וגם כאשר עצם הבאת הביכורים היא מצווה מן התורה, יש להיזהר שלא לומר דבר שאינו מדויק ושעלול להיראות כשקר.

עוד הפליגו חז"ל ואמרו על חומרת השינוי בדיבור. ומסופר על עיר שתושביה נזהרו שלא לדבר שקר כלל, ולא מת בה אדם קודם זמנו. פעם אחת שינה אחד מאנשי המקום בדיבורו, ומתו שני בניו. הדברים מבהילים ומלמדים עד כמה גדולה החובה להתרחק מן השקר, לא רק מן השקר הגס והברור אלא גם מכל סטייה מן האמת.

שורש הזהירות מן השקר הוא חיזוק האמונה והביטחון. על האדם להחדיר במחשבתו שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. ממילא, כל חובת ההשתדלות צריכה להיעשות בדרך ישרה, בלי לסטות מן התכלית ובלי לחשוב שהשגת המטרה תלויה בעיקום הדרך.

הקב"ה גזר על אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם", ומכאן חובת האדם לעמול עבור מזונו ועבור בני ביתו. אבל ההשתדלות עצמה אינה היתר לעשות כל דבר כדי להגיע לתוצאה. אדרבה, כיצד ייתכן שבמקום לעשות את המוטל עליו במסגרת חובת ההשתדלות, יוסיף האדם חטא ויחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"?

כאשר אדם משוכנע שהכול תלוי רק בתחבולותיו וביכולתו להשיג עוד הישג ועוד תוצאה, הוא עלול לשכוח שההשתדלות היא רק החובה המוטלת עליו, ואילו התוצאה עצמה נגזרת משמים. דווקא האמונה הזאת צריכה לחייב אותו להקפיד שהדרך תהיה נקייה וישרה.

מסופר כי אביו של הגר"א דסלר זצוק"ל מסר פעם שיחת חיזוק לבני ישיבת קעלם בביתו של אחד מגבירי העיירה. בחורי הישיבה הגיעו מן הרחוב כשבגדיהם ונעליהם מלאים בוץ, ותוך כדי כניסתם לבית גרמו ללכלוך ולנזק גדול.

בעל הבית ישב במשך כל השיחה רגוע ונינוח, ואף השתתף ושאל שאלות, כאילו הדבר כלל אינו מפריע לו. אלא שלמחרת זימן את אותם בחורים לדין תורה על הנזק שגרמו בביתו.

שאלו אותו הבחורים: אם הדבר הפריע לך כל כך, כיצד אתמול ישבת בשלווה ולא הראית מאומה?

השיב להם שיש כאן שתי נקודות נפרדות. עצם העובדה שביתו התלכלך ונגרם לו הפסד ממוני היא גזירה משמים, ועל כך עליו לערוך חשבון נפש ולשאול את עצמו מדוע עשה ה' לו כך. אבל העובדה שבחורי הישיבה לא נקטו במשנה זהירות והיו השליחים שגרמו לנזק, היא כבר האחריות שלהם, ועל כך הם צריכים לתת את הדין.

וזו אולי הנקודה שראוי לקחת גם מן הדברים הללו. האמונה שהכול נקבע משמים אינה פוטרת את האדם מאחריות למעשיו, והיא בוודאי אינה מתירה לו לנסות להשיג את מבוקשו בדרך שאינה ישרה. חודש אלול הוא הזמן לבחון לא רק מה אנחנו מבקשים להשיג, אלא גם באיזו דרך אנחנו מבקשים להגיע לשם.

הגאון הרב חיים משה כץ שליט"א הינו רב קהילת 'רחם' במערב בני ברק, מוסר את שיעור הדף היומי הגדול בעיר ומגיש תכנית ברדיו 'קול ברמה'.