על האזיק האלקטרוני, הנדסת התודעה וסוד השירה של חיפה וירושלים

מעולם לא חשבתי שאזדהה ככה עם כותב בעיתון 'הארץ'. לפני למעלה מעשר שנים, כשדורון רוזנבלום, מבכירי כותבי העיתון, פרש מתפקידו אחרי למעלה מארבעים שנות כתיבה, הוא אמר שלהיות בעל טור שבועי זה לחיות כמו אסיר בחופשה - עם אזיק אלקטרוני ברגל.

לכאורה, אתה מחוץ לכלא, מסתובב איפה שבא לך בעולם שבחוץ, אבל אתה לא באמת חופשי. אתה קשור לכלא 24 שעות ביממה באמצעות אזיק שמשדר איפה אתה נמצא בכל רגע. אף אחד ברחוב אולי לא יודע על קיומו, אבל אתה מרגיש אותו כל הזמן.

בריאיון לתוכנית 'תיק תקשורת', הוא סיפר כמה הוא מאושר לצאת לחופשי, אבל הפעם באמת. בלי לחיות תחת עול הכתיבה, שאינו נגמר לעולם. בלי לסיים את הטור - ומיד לחשוב על הטור הבא.

כמובן שהוא גם קונן אז, עם פרישתו, על התדרדרות התקשורת ועל המקום הקשה שישראל הולכת אליו עם התחזקות הימין וכו' וכו'. אבל טוב, לכלא התודעתי הזה כבר פחות התחברתי.

בעצם, אתם יודעים מה? רק בשביל האנתרופולוגיה, קבלו פסקה אחת מטור הפרידה שלו: "וברקע כל זאת - אצילית כיאכטה מלכותית, נאמנה לנתיבה גם בסערות הגדולות, שייטה ומשייטת האונייה הטובה, 'הארץ'. בתוך הנס הקיומי הגדול של חיינו - 'הארץ' הוא אחד מניסי המשנה: כמו הפילהרמונית, כמו בית המשפט העליון, כמו מוסדות الدמוקרטיה. זו הציוויליזציה הישראלית כפי שהכרנוה".

נו, ברוך השם, בשנים שחלפו מאז נכתב הטקסט הזה, ניסי המשנה קצת מקרטעים. הציוויליזציה הישראלית היא כבר לא ממש "כמו שהכרנוה".

ומ'הארץ' אל 'עולם קטן', להבדיל (מותר להגיד "להבדיל" על עיתונים!). ברגעים חגיגיים אלה, אחרי שכבר הרגשתי את טעם החופש האמיתי כמעט שנה, אני הקטן מתחבר מחדש לאזיק האלקטרוני. הריני מקשר עצמי לאזיק. תשירו איתי: "ויהי נועם ה' אלוקינו, איי איי איי עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו...".

למעשה אני כבר כמה ימים אזוק בו. בשנייה שאמרתי כן לאנשי 'עולם קטן' (שהופך השבוע בשעה טובה ומוצלחת לעולם גדול) התחילו הגירודים המעיקים האלה ברגל.

אבל אין לי הרבה ברירה. אין לי הרבה בחירה. במאבק המתגבר על התודעה אפשר אולי לצאת לחופשה כדי לאגור כוח, אבל אי אפשר להפקיר את החזית. בטח לא לעת הזאת.

לכן עם תחילת חודש הרחמים והבחירות אני חוזר לעמדה. מחפש את המילים הנכונות. האמת? לא קל לי לכתוב. זה אף פעם לא בא לי בקלות. בטח שלא קל לכתוב טור ראשון בבמה חדשה.

אי אפשר להתחיל ישר מהטור השני?

כשמדברים על "קרב בזירה התקשורתית" או על "המאבק על התודעה", אנחנו נוטים לחשוב שעיקר המשימה הוא להשיב מלחמה לכל מי שתוקף אותנו.

זה נכון כמובן, וגם חשוב, אבל המאבק הזה די קל. יותר מזה: הוא הולך ונהיה קל עם הזמן, כי תקשורת השמאל נהיית יותר ויותר מגוחכת. הצביעות, הנבזות, המוסר הכפול. אני מקווה שלא פספסתם את הקטע הנהדר שבו אסף קליין הורד משידור באמצע ריאיון בחדשות 12, רגע אחרי שגינה בתוקף את השימוש בסמלי שואה במחאה ציבורית, אבל גם הזכיר, ככה בקטנה, שכתבת חדשות 12 מיכל פעילן השתמשה לא מזמן בביטוי "תעמולה נאצית" על ערוץ 14.

האמת? דבר אחד ביאס אותי בקטע המכונן הזה: העובדה הטכנית שקליין התראיין מרחוק, מהבית שלו ביישוב רבבה. אילו הריאיון היה נערך באולפן בנווה אילן, זה היה יכול להיות מפואר יותר: מי יודע, אולי הוא היה מתעקש להשחיל עוד מילה, ואז היו קוראים למאבטחים להוציא אותו דחוף מהאולפן, כלומר, מהשיח הציבורי.

אז כן, חשוב לחשוף את הצביעות הזאת. לענות לה. ללעוג לה. אבל הסיפור המאתגר יותר הוא לדעת להזדעזע מהתקשורת לא רק כשהיא תוקפת אלא כשהיא מתרגשת. שם נמצאת הנדסת התודעה השקטה. שם אנחנו מקבלים, לעיתים בלי לשים לב, את הנחות היסוד של התקשורת. כשאמנון אברמוביץ' מטנף על המתנחלים, כשגיא פלג מעליל עלילות על חיילי 'כוח 100', או כשרביב דרוקר מסית נגד סמוטריץ' ובן גביר, הצביעות והשקר ברורים. במקרים כאלה ברור לנו באיזה צד אנחנו.

הסכנה האמיתית מתחילה כשהתקשורת מתרגשת ממשהו. שם אנחנו פחות ביקורתיים. החיישנים שלנו פחות רגישים. ולכן שם אנחנו גם בסכנה להיות מושפעים מעולם הערכים המעוות של התקשורת החילונית: מה מרגש? מה היא "גאווה ישראלית"? אילו תופעות הן בלב הקונצנזוס, ומי "שנוי במחלוקת"? מי גיבורי התרבות והסלבס? את מי מעריצים ובמי מתביישים? מה המוזיקה ה"ישראלית" ומה "מגזרי"?

ולכן אני רואה חשיבות לכתוב לא רק נגד אלא גם בעד. לא כי אני נגד לכתוב נגד. להפך, אני בעד הנגד. זה חשוב, כאמור. אבל חשוב גם להעמיד חלופה תרבותית לכל ה"מרגש" שהתקשורת והרשתות החברתיות מציפים אותנו בו. זה חלק קריטי במאבק על זהותה של המדינה, ולא פחות מזה - במאבק על הזהות של עצנו.

והנה המרגש שלי להשבוע: ביום רביעי שעבר, ליל ראש חודש אלול, נערך בהיכל התרבות החדש בשכונת רמות בירושלים ערב מיוחד. המוזיקאי מוישי רוט הפגיש על במה אחת שני יוצרים שהשפיעו רבות על המוזיקה היהודית, כל אחד בסגנון המיוחד שלו: המלחין החסידי ר' חיים בנט והמלחין הליטאי הרב הלל פלאי.

ברשותכם, אני מניח רגע לצעיר מהשניים, הרב הלל פלאי, שאני מכיר מקרוב מאוד, לטובת ר' חיים בנט, מאבות המוזיקה החסידית. הוא נולד ברומניה לפני כמעט שמונים שנה, ועלה לארץ כשהיה תינוק באוניית מעפילים ביום הכרזת המדינה. אחרי נישואיו הוא עבד בהוראה בחיפה, ומתוך העשייה החינוכית, ממש כחלק מהעשייה החינוכית, הקים את מקהלת הילדים 'רננו חסידים' של חסידות סערט-ויז'ניץ.

בנט היה למלחין החצר של החסידות והלחין מאות שירים. המפורסמים שבהם הם 'אבינו אב הרחמן' (במנגינה שדורות של ילדים גדלו עליה בתפילה בבית הספר), 'נר לרגלי דברך' (דורות של מסיבות חומש), 'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן' (דורות של פלקטים ובריסטולים על קירות בתי ספר), 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק', 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך', 'הנה אנוכי שולח לכם', והשיר שעמד במרכזו של הערב ההוא, 'מכניסי רחמים'.

בשעתו, כשקיבל ר' חיים בנט את פרס אקו"ם, כתבו עליו חברי ועדת הפרס כך: "חיים בנט הוא מחשובי יוצרי הזמר החסידי האותנטי. לחניו מהווים את פס הקול של בתי המדרש והיכלות החסידים בארץ ובתפוצות כבר למעלה מיובל שנים. לחניו שהולחנו בחיפה בחצרו של האדמו"ר מסערט-ויז'ניץ פרצו גבולות ומושרים בפי כול בעת שמחה ומועד. מקהלתו, מקהלת הילדים 'רננו חסידים', שהפיצה את יצירותיו, ידעה לבטא נכון את רוח השמחה האמיתית שבאה לידי ביטוי בלחניו המקוריים. יצירתו הקלאסית והמרגשת 'מכניסי רחמים' ליוותה את עם ישראל בשעות קשות שבהן לא נותר אלא לעמוד בתחינה בפני יוצר כול. לא נוכל שלא לציין את בנו, המעבד רובי בנט, דור שני למשפחת מוזיקאים שפרשנותו-עיבודיו לשירי אביו הוסיפו להם את אותו חן הנובע מאותם שורשים חסידיים".

וואו. איזה יופי. פרס אקו"ם לניסוח נימוקי ועדות פרסים מגיע למי שכתב את הטקסט הזה.

והנה עכשיו היהודי הצנוע הזה עולה אל הבמה. התזמורת כבר מתחילה לנגן את השיר הראשון, אבל הוא מבקש לומר משהו: "רציתי להגיד רק כמה מילים לפני שאני מתחיל. אני מתרגש. קודם כול, שלום לכם אנשי ירושלים מהצפון הרחוק, מעירנו חיפה. זה לא פשוט. לא פשוט לבוא לשיר בירושלים, בייחוד אחרי הרב הלל פלאי.

"אני רוצה להגיד לכם את האמת: השיר האחרון שהרב פלאי שר עכשיו, 'אוחילה לאל', הסתיים במילים 'ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך', וחשבתי: אוי, כמה אני צריך לבקש את זה. אני עומד פה, אני צריך לדבר, אני צריך לשיר. ה' שפתיי תפתח! אבל מה, פתאום נזכרתי במה שכתוב בפיוט שאחר כך: 'יראתי בפצותי שיח להשחיל'. אני מפחד. פחד. ירושלים. פחד לשיר בירושלים".

מוישי רוט שיושב ליד הפסנתר, שואל את בנט את השאלה שעברה לכולם בראש: "ר' חיים, מה כל כך מפחיד לשיר פה בירושלים? אנחנו גרים פה כולם, וכולם פה עם חיוך...".

ור' חיים בנט הסביר: "לא פשוט. לא פשוט. אני אומר דברים שחשבתי עכשיו. אני בא מחיפה, עם השירה של חיפה, אבל פה מירושלים יצאה שירה גדולה. שירת הלוויים בבית המקדש. והשירה הזאת הפיצה לכל הדורות שלנו את השירה היהודית האמיתית".

ר' חיים בנט מדבר בלי שום פאתוס. לא כדרשן שנושא שיחה חוצבת להבות על עבודת השירה בבית המקדש, אלא במין פשטות של יהודי חסידי, פנימי, שמשתף בתחושות שלו לפני שהוא מתחיל לשיר.

והוא המשיך: "זה לא פשוט. הם לא סתם שרו. הלוויים שעמדו בבית המקדש בירושלים שרו ברוח הקודש לכל אחד ממקריבי הקורבנות. הם ידעו איזה שיר לשיר לו. זה כתוב בספרים: הוא חזר בתשובה? נשיר לו שיר שמח. עדיין לא חזר? שרו לו שיר שמעורר לתשובה".

לא זכיתי לראות הרבה את ר' חיים בנט על הבמה. וגם כשכן, לפני הרבה שנים, הוא עמד שם כמנצח על המקהלה, כשגבו לקהל. ובעיקר - הוא לא דיבר. אבל השבוע, מהמילים המעטות האלה למדתי כל כך הרבה על הלב שממנו יצאו לחנים כאלה מופלאים.

והוא סיים - כלומר, התחיל (זוכרים שהוא עוד לפני השיר הראשון?) - בעוד רעיון אחד מקסים:

"כתוב בתהילים 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון'. מה הדבר הראשון שחיילי נבוכדנצר מבקשים מהלוויים שהם לקחו בשבי אחרי חורבן הבית? 'שירו לנו משיר ציון!'

"הם ישבו שם ובכו. ומה הם ענו להם? שימו לב: 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?'. השובים ביקשו מהם 'שיר ציון', והם עונים להם 'שיר ה''. יש הבדל בין 'שיר ציון' ל'שיר ה''. נכון, אצל הגויים זה שירי ציון, סתם שירי הווי כאלה, אבל אצלנו זה שיר ה'. אנחנו לא שרים סתם. אצלנו זה שיר ה'. וככה אנחנו באמת צריכים לשיר. נשתדל להעביר את המסר הזה כל זמן שאנחנו יכולים".

שבוע עבר מאז. ר' חיים בנט חזר בסוף הערב לחיפה. השירים שלו עדיין מתנגנים לי בראש כאן בירושלים, ואני מקווה לא לשכוח גם את הדיבורים שלו.

זהו, עד כאן להפעם. תודה רבה לאנשי 'עולם קטן' על האזיק החדש והיפה. שבת שלום. מתחיל ברגעים אלה לחשוב על הטור השני.

ר' חיים בנט, הרב הלל פלאי ומוישי רוט בהיכל התרבות רמות בירושלים צילום: ידידיה מאיר

לתגובות: [email protected]