אני חרדי ליטאי שעובד, ואני לא "חלש אופי"

שאלה שהפנה לאחרונה הגאון רבי משה פיש למנהיג עולם התורה, הגרמ"ה הירש, עוררה סערה ברשת: "לבחורים חלשי אופי בשולי המחנה יכולה להתגנב שאלה שאולי הוא צריך לחשוב על מקור פרנסה אחרי החתונה". 

השאלה הזו, ובעיקר האופן שבו היא נוסחה, הציפה שוב תופעה שמלווה את הציבור הליטאי כבר שנים: היחס למי שבוחר לצאת לעבוד.

כמה זלזול יש לפעמים ביחס לאלו שיוצאים לעבוד. כמה יהירות, וכמה ניתוק מהחיים עצמם.

אין הרבה עוולות גדולות בחברה הליטאית כמו היחס הזה. אני לא מדבר על לחצות קווים, ואל תגידו לי שמי שיוצא לעבוד בהכרח חוצה אחר כך גם קווים אחרים. פעמים רבות התהליך הוא בדיוק הפוך: במשך שנים מזלזלים במי שיוצא לעבוד, מסמנים אותו ודוחקים אותו ל"שולי המחנה", ואז מתפלאים שחלק מאלו שיצאו לעבוד מוצאים את עצמם גם מתרחקים בתחומים אחרים.

נכון, חל שינוי גדול בנושא הזה בשנים האחרונות. אבל אל תמכרו לי סיפורים. בתוך עמי אני יושב, ובקהילות מיינסטרים ליטאיות רבות, מי שיוצא לעבוד עדיין מסומן. אולי פחות מבעבר, אולי בצורה מעודנת יותר, אבל המסר עדיין קיים.

מי שרוצה לעבוד הוא לא "חלש אופי". הוא רוצה לעבוד.

אולי הוא רוצה לעשות, לפעול ולהתקדם. אולי הוא רוצה לגדל את ילדיו בנחת, בלי לחיות בכל חודש עם הדאגה כיצד יחזיק את הבית ממשכורת של אשתו כגננת או כמורה, ולעיתים אפילו כמתכנתת. ואולי הוא פשוט לא מסוגל, כפי שחינכו אותו, לשבת וללמוד כל היום.

זה לא הופך אותו לחלש אופי.

זה שלימדו את כולנו שהמסלול הנכון הוא לשבת וללמוד כל היום, לא אומר שמי שלא מסוגל או לא רוצה לחיות כך הוא אדם פחות טוב, פחות רציני או פחות חרדי.

בציבור החסידי מקובל הרבה יותר לצאת לעבוד, בציבור הספרדי הדבר מקובל הרבה יותר, ורק אצלנו, בציבור הליטאי, עדיין יש מקומות שבהם עצם הרצון לצאת לעבוד נתפס כמעט כהודאה בחולשה.

נכון, גם כאן המציאות משתנה. בשנים האחרונות נהיה מקובל יותר לעבוד, וקמו קהילות רבות של חרדים עובדים שנשארים לחלוטין בתוך המיינסטרים החרדי.

אבל דווקא כאן צריך לשאול שאלה אחרת: למה בכלל צריך קהילות מיוחדות ל"חרדים עובדים"? למה אדם חרדי שיצא לעבוד לא יכול פשוט להמשיך להיות חלק טבעי מהקהילה שבה גדל? למה מקום העבודה שלו צריך להגדיר את המקום שלו בתוך החברה החרדית?

אני חרדי ליטאי שעובד, ואני לא "חלש אופי".

עברתי בחיי מלחמות והתמודדויות. בתוך כל אלה בחרתי להמשיך להיות חלק מהחברה החרדית, לשמור תורה ומצוות ולחיות את חיי כחרדי. העבודה שלי לא הפכה אותי לפחות חרדי, והעובדה שלא בחרתי במסלול של לימוד במשך כל היום לא אומרת שמשהו באופי שלי חלש.

הבעיה היא בתפיסה שעדיין קיימת בחלקים מהציבור הליטאי, שלפיה יש מסלול אחד שהוא לכתחילה, וכל מי שלא הצליח להישאר בו צריך להסביר את עצמו.

לא כל אחד יכול ללמוד כל היום. לא כל אחד רוצה ללמוד כל היום. ולא כל מי שיוצא לעבוד ולוקח אחריות על פרנסת משפחתו הוא אדם שנפל בדרך.

אפשר להיות חרדי ליטאי, ירא שמיים, מחובר לקהילה, קובע עיתים לתורה, מגדל את ילדיו בדרך שבה גדל בעצמו, וגם לצאת בכל בוקר לעבודה.

זה לא כישלון. זו לא חולשה. וזה בוודאי לא משהו שצריך להתבייש בו.

הגיע הזמן שגם בציבור הליטאי נפסיק להתייחס אליו ככזה.