איפה המוח של איינשטיין? הסיפור המדהים של המוח שנלקח אחרי מותו

אלברט איינשטיין נחשב לאחד האנשים החכמים בהיסטוריה. אבל אחרי מותו ב-1955 קרה דבר שקשה להאמין שהוא אמיתי: גופתו נשרפה, אך המוח שלו הוצא ממנה, נשמר במשך עשרות שנים, נחתך למאות חלקים והפך למושא למחקרים מדעיים.

והאדם שהחזיק בו במשך רוב התקופה הזאת לא היה חוקר מוח.

הסיפור המוזר הזה מובא בפודקאסט "התשובה", בפרק "איפה המוח של איינשטיין", שמתחקה אחר מה שקרה לאיבר שאולי הפך למפורסם כמעט כמו האדם שאליו השתייך.

הגאון שלא היה פרופסור

כדי להבין מדוע המוח של איינשטיין הפך למושא לסקרנות מדעית, צריך לחזור מעט אחורה.

ב-1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים שהפכו אותו לדמות מרכזית בפיזיקה. בין היתר עסקו המאמרים בתנועה בראונית, באפקט הפוטואלקטרי ובתורת היחסות הפרטית. שנים לאחר מכן הוא פרסם גם את תורת היחסות הכללית, שנחשבת לאחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים בתולדות המדע.

אבל אחד הדברים המדהימים בסיפור הוא המקום שבו איינשטיין היה בחייו כאשר פרסם את המאמרים האלה.

הוא היה בן 26 בלבד, ועבד כמומחה טכני זוטר במשרד פטנטים. הוא לא היה פרופסור, לא היה בעל מעבדה ולא עבד באוניברסיטה או במכון מחקר.

ובכל זאת, מתוך מחשבה ועבודה תאורטית, הוא הגיע לתובנות ששינו את הפיזיקה.

מכאן נולדה גם שאלה מסקרנת: האם היה משהו פיזי במוח של איינשטיין שהפך אותו לשונה ממוח רגיל?

ואז איינשטיין מת

באפריל 1955 אושפז איינשטיין בבית חולים בפרינסטון שבניו ג'רזי, כשהיה בן 76, בעקבות מפרצת בחלל החזה.

איינשטייןצילום: pixabay

הוא המשיך לעבוד גם בבית החולים. הוא לקח איתו חישובים שעליהם עבד, וככל הנראה גם טיוטה של נאום שהיה אמור לשאת כמה ימים לאחר מכן, לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל. הוא לא הספיק להשלים אותו.

ב-18 באפריל, בסביבות אחת בלילה, איינשטיין מת.

אפילו מילותיו האחרונות נותרו בגדר תעלומה. הוא אמר אותן בגרמנית, אך האחות שהייתה לידו באותו זמן לא דיברה גרמנית. לכן איש אינו יודע בוודאות מה היו מילותיו האחרונות.

איינשטיין לא השאיר הוראה רשמית בנוגע למה שייעשה בגופתו לאחר מותו. אבל משפחתו ידעה שהוא לא רצה להפוך למושא לסגידה.

איינשטיין היה אדם מפורסם מאוד, אך לא אהב את ההערצה סביבו. הוא אף אמר פעם: "ככל שאני נהיה יותר מפורסם, אני נהיה יותר טיפש".

הוא גם לא האמין בחיים שלאחר המוות, ובשלב מסוים אמר שהיה רוצה שגופתו תישרף, בין היתר כדי שאנשים לא יוכלו להגיע לעצמותיו, וכך אכן קרה - הגופה נשרפה, אבל המוח לא.

המשפחה גילתה על המוח בעיתון

למחרת מותו של איינשטיין פורסם בעמוד הראשון של "ניו יורק טיימס" דיווח נרחב על מותו. בתוך הדיווח הופיע פרט מפתיע: הגופה נשרפה, אך לפני כן הוצאו ממנה כמה איברים לצורך מחקר מדעי, ובהם המוח.

וזו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה בני משפחתו של איינשטיין שמעו שהמוח שלו הוצא מגופו. הם קראו על כך בעיתון.

למה ליהודים יש איינשטייין?צילום:

המשפחה פנתה לבית החולים ונאמר לה ליצור קשר עם תומאס הרווי, הפתולוג הראשי של בית החולים בפרינסטון. הרווי היה זה שביצע את הנתיחה שלאחר המוות.

כאשר הגיע לחדר המתים וראה את גופתו של איינשטיין, הוא ביצע את הנתיחה, ולאחר מכן ניסר את הגולגולת והוציא את המוח.

עד כאן אפשר היה לטעון שמדובר בחלק מבדיקה רפואית. אבל הרווי עשה משהו נוסף: במקום להחזיר את המוח, הוא החליט לשמור אותו.

הוא הניח אותו בפורמלין והזריק לו חומר שנועד לשמר ולמצק אותו והוא עשה זאת בלי שקיבל הוראה מפורשת מאיינשטיין או ממשפחתו.

אז איך המוח נשאר אצל הרופא?

בנו של איינשטיין, הנס אלברט איינשטיין, היה נסער כשגילה מה קרה, הוא התקשר להרווי.

אין תיעוד של השיחה, ולכן לא ברור בדיוק מה נאמר בה. אבל בסופו של דבר היא הסתיימה בכך שהנס אלברט נתן להרווי את הסכמתו לשמור את המוח לצורך מחקר מדעי.

הרווי הסביר שהוא לא היה מסוגל פשוט לשרוף את המוח של איינשטיין. מבחינתו, מדובר היה בהזדמנות שאסור לפספס. אולי אפשר יהיה ללמוד ממנו דברים חדשים על המוח. אולי יהיה אפשר להבין טוב יותר מה הופך אדם לגאון.

הוא גם הבהיר שהמטרה אינה מסחרית: הוא לא התכוון למכור את המוח, להציג אותו כמוצג או לבנות סביבו מקום עלייה לרגל. המטרה הייתה מחקר מדעי. אלא שהייתה בעיה אחת משמעותית, תומאס הרווי לא היה חוקר מוח, הוא היה רופא ופתולוג, והמוח לא היה תחום ההתמחות שלו.

לכן הוא ראה את עצמו במידה רבה כמי ששומר על המוח עד שיוכל להעביר אותו לחוקרים שיוכלו לעשות בו שימוש מדעי.

המוח נשקל, צולם ונחתך ל-240 חלקים

הרווי החל בעבודתו. הוא שקל את המוח וגילה שהוא שוקל 1.23 קילוגרם - משקל שנחשב רגיל למוח אנושי, ואפילו מעט נמוך יחסית.

כלומר, המוח של איינשטיין לא היה גדול במיוחד. הרווי גם צילם אותו מכל הכיוונים והזמין ציור מפורט שלו. ואז הגיע החלק הקיצוני ביותר: הוא חתך את המוח ל-240 חלקים.

אלברט איינשטייןצילום: ויקיפדיה

החלקים סומנו, מוספרו ונשמרו לצורך מחקר. חלק מהם נחתכו לאחר מכן לפרוסות דקות מאוד, בעובי מיקרוסקופי, כדי שחוקרים יוכלו לבחון אותם תחת מיקרוסקופ.

בסופו של דבר נוצרו כ-2,400 שקופיות שעליהן פרוסות דקות של מוחו של איינשטיין, לצד חלקים גדולים יותר שנשמרו בנפרד.

כלומר, המוח שהיה פעם בתוך ראשו של איינשטיין כבר לא היה איבר שלם. הוא הפך לאוסף של חלקים ופרוסות שהיו אמורים לספק למדענים תשובה לשאלה אחת: האם יש במוח של איינשטיין משהו שמסביר את הגאונות שלו?

המדענים לא מיהרו לפרסם

הרווי החל לפנות לחוקרי מוח ברחבי ארצות הברית והציע להם לקבל חלקים מהמוח. החוקרים קיבלו את הדגימות ובדקו אותן. אבל במשך תקופה ארוכה לא קרה כמעט דבר, לא פורסמו מחקרים משמעותיים.

אחת האפשרויות לכך קשורה לתופעה המכונה "בעיית המגירה": אם חוקר בודק השערה ומגלה משהו מעניין, יש לו סיבה לפרסם את התוצאה. אבל אם הוא בודק ומגלה שאין שום דבר חריג, הרבה פחות סביר שיפרסם מאמר על כך.

לכן העובדה שלא פורסמו מחקרים רבים בתחילת הדרך לא בהכרח מוכיחה שלא נמצא שום דבר חריג. ייתכן שחוקרים פשוט לא מצאו משהו שנראה להם מספיק מעניין לפרסום.

בנוסף, חקר המוח בשנות ה-50 והעשורים שאחריהן היה רחוק מהרמה הטכנולוגית והמדעית הקיימת כיום. כך או כך, הרווי המשיך להחזיק במוח.

הרופא שעבר מדינה - ולקח איתו את המוח

חמש שנים לאחר מותו של איינשטיין עזב הרווי את עבודתו בבית החולים בפרינסטון. בהמשך התגרש, עזב את משפחתו, החליף עבודה, נישא מחדש ועבר לקנזס, והמוח של איינשטיין עבר איתו.

במשך עשרות שנים נשמר המוח בידיו של הרופא.

ההתנהלות של הרווי הייתה מוזרה גם מבחינה אחרת. מצד אחד, הוא לא חיפש פרסום ולא ניסה להפוך את עצמו לדמות ציבורית. מצד שני, כאשר עיתונאים הצליחו לאתר אותו ולשאול אותו על המוח, הוא לא תמיד ניסה להסתיר אותו.

ב-1978 הגיע עיתונאי בשם סטיבן לוי אל ביתו של הרווי בקנזס. הוא ביקש לראות תמונות של המוח. הרווי לא הוציא אלבום תמונות. הוא פשוט ניגש לקופסת קרטון שהייתה מונחת על הרצפה והוציא ממנה את המוח עצמו.

צנצנת מיונז עם חלקים מהמוח

אחת החוקרות שהצליחה לקבל חלקים מהמוח הייתה מריאן דיימונד, חוקרת מוח שהתעניינה בסיפור ופנתה להרווי בעצמה.

היא לא ביקשה חלקים אקראיים. היא ביקשה דגימות מארבעה אזורים מסוימים במוח, שהיו רלוונטיים למחקר שלה. הרווי הסכים, אבל החלקים לא הגיעו, עברו שלוש שנים, ואז הגיעה לפתע חבילה, בתוכה הייתה צנצנת מיונז.

לאחר שהמיונז הוצא ממנה, היו בתוכה ארבע חתיכות מהמוח של איינשטיין, בגודל של קוביות סוכר. הדגימות האלה אפשרו לדיימונד לבצע את אחד המחקרים הראשונים שפורסמו על מוחו של איינשטיין. המחקר פורסם ב-1985, שלושים שנה לאחר מותו.

דיימונד השוותה את מוחו של איינשטיין למוחות אחרים וטענה שמצאה בו מאפיינים חריגים. והיא לא הייתה האחרונה.

אז באמת היה משהו מיוחד במוח?

במהלך השנים פורסמו מחקרים נוספים שניסו למצוא הבדלים בין מוחו של איינשטיין לבין מוחות אחרים. דיימונד טענה שהיחס בין תאי גלייה לנוירונים במוחו של איינשטיין היה גבוה יותר מזה שנמצא אצל רוב האנשים.

ב-1999 פורסם מחקר נוסף, שלפיו האונות הקודקודיות של איינשטיין היו רחבות בכ-15% מהממוצע.

ב-2013 פורסם מחקר שהתבסס על צילומים של מוחו של איינשטיין ולא רק על חלקים ממנו. המחקר טען שכפיס המוח, האזור שמחבר בין שני חצאי המוח, היה עבה יותר מהרגיל.

לפי החוקרים, הדבר עשוי להעיד על תקשורת טובה יותר בין שני חצאי המוח. אבל כאן מגיע הסייג החשוב, המחקרים האלה ספגו ביקורת.

חוקרים אחרים הצביעו על בעיות בממצאים ובשיטות המחקר. בנוסף, קיימת בעיית המגירה: אנחנו יודעים על המחקרים שמצאו משהו חריג, אבל לא בהכרח על כל המחקרים שבהם נבדק המוח ולא נמצא דבר מעניין.

יש גם טענה בסיסית יותר: כל מוח אנושי שונה במידה מסוימת ממוח אחר, לכן עצם העובדה שמצאו הבדלים במוח של איינשטיין אינה מוכיחה שההבדלים האלה הם הסיבה לכך שהיה גאון.

יכול להיות שהם קשורים ליכולות שלו ויכול להיות שהם פשוט היו הבדלים טבעיים שהיו קיימים במוח שלו, כמו שיש הבדלים בין כל שני מוחות אנושיים.

ומה קרה בסופו של דבר למוח?

הסיפור של המוח של איינשטיין הוא לא באמת סיפור על מציאת "אזור הגאונות". אין ממצא אחד שהוכיח שהמוח שלו הכיל סוד שאפשר להסביר באמצעותו את הישגיו.

במקום זאת, זהו סיפור על איבר שהפך לאחר מותו של בעליו לאחד הממצאים המדעיים המסקרנים ביותר בעולם.

הוא נשקל, צולם, נחתך ל-240 חלקים, הפך לאלפי שקופיות, עבר בין חוקרים ונשמר במשך עשרות שנים אצל רופא אחד.

ובמשך כל התקופה הזאת, המוח של האדם שהפך את שמו למילה נרדפת לגאונות המשיך להיות מוקד לשאלה שעדיין אין עליה תשובה פשוטה: האם הגאונות של איינשטיין הייתה כתובה בתוך המוח שלו, או שהמוח שלו היה פשוט אחד מני מיליארדי מוחות אנושיים - ורק האדם שהשתמש בו היה יוצא דופן כל כך?

הסיפור המלא והפרטים על השתלשלות האירועים מובאים בפודקאסט "התשובה", בפרק "איפה המוח של איינשטיין".