מכה לחינוך העצמאי: זו הפסיקה על הכספים שנוכו ממשכורות המורים

בית הדין הארצי לעבודה פרסם היום (רביעי) פסק דין בתובענה הייצוגית שעסקה בניכוי של 2% משכרם של עובדי הוראה במרכז החינוך העצמאי והעברתם לעמותת "קרן החינוך לתורה". בפסק הדין נקבע עיקרון משמעותי שלפיו הסכמה בכתב היא תנאי מהותי לביצוע ניכוי משכרו של עובד לצורך תרומה. לצד זאת, בית הדין לא הכריע סופית בשאלת חוקיות הניכויים במקרה הנוכחי והחזיר חלק מהסוגיות לבית הדין האזורי.

התביעה הוגשה בידי עובדות ההוראה חנה רבקה הרטמן ותמר מלריך. לפי פסק הדין, במשך מספר שנים נוכו משכרן כספים שהועברו לקרן החינוך, ולטענתן עמד הניכוי על 2% מהשכר. עד ראשית שנת 2021 נעשו הניכויים בחלק הארי של המקרים, אם לא בכולם, ללא הסכמה בכתב מצד עובדי ההוראה.

החינוך העצמאי טען כי הניכוי נעשה בזיקה לקריאתם של גדולי התורה לתרום לקרן החינוך, במסגרת החובה ההלכתית כפי שהיא נתפסת ונהוגה בציבור החרדי להפריש מעשר מההכנסות. לאחר שעורכי הדין של העובדות פנו בינואר 2021 למנכ"ל החינוך העצמאי וטענו נגד חוקיות הניכוי, פנה המעסיק לכ-6,000 עובדי הוראה וביקש מהם להסדיר בכתב את הסכמתם לתרומה. לפי הנתונים שהציג, רק כ-20% מהם, כ-1,180 עובדים, ביקשו להפסיק את הניכוי.

בית הדין האזורי בתל אביב קבע תחילה כי ניתן לראות בכספים שנוכו "תרומה" לפי חוק הגנת השכר. בין היתר נתן בית הדין משקל למאפייניו של הציבור החרדי ולקריאת מועצת גדולי התורה משנת 1953 לשאת בעול החינוך העצמאי באמצעות תרומה. עוד נקבע כי הכספים הועברו לקרן שהיא אישיות משפטית נפרדת ושימשו, לפי הקביעה העובדתית של בית הדין האזורי, בעיקר לשיעורי העשרה ולפעילות רווחה לתלמידי מוסדות טעוני טיפוח.

היועמ"שית התערבה

לתיק הצטרפה גם היועצת המשפטית לממשלה, שהציגה עמדה המטילה ספק באחת הקביעות המרכזיות שעליהן נשען פסק הדין האזורי. לטענתה, קרן החינוך משמשת למעשה כ"קופה קטנה" של החינוך העצמאי למימון שורה של הוצאות שוטפות, ובהן הוצאות משפטיות, תשלומים לרשויות מקומיות, שכר לעובדים והחזקת מבנים. היועמ"שית ביססה את עמדתה, בין היתר, על עדות מנהל המחלקה לתנאי שירות, גמלאות ופיצויים בחינוך העצמאי ועל הדוחות הכספיים של הקרן.

אלא שבערעור הפך בית הדין הארצי קביעה מרכזית של בית הדין האזורי בנוגע לצורך בהסכמה בכתב. הארצי קבע כי כאשר מדובר בניכוי מהשכר לצורך תרומה, דרישת הכתב בחוק הגנת השכר אינה דרישה ראייתית בלבד אלא דרישה מהותית.

בית הדין הסביר כי חוק הגנת השכר נועד להגן על אחת מזכויות הליבה ביחסי העבודה – זכותו של העובד לקבל את תמורת עבודתו. עוד צוין כי תרומה דומה מבחינה רעיונית להתחייבות למתן מתנה, שגם בעניינה קיימת משמעות מהותית לדרישת הכתב. לפיכך קבע בית הדין כי לא די בהוכחת הסכמה בעל פה או בהתנהגות כדי לאפשר ניכוי תרומה ישירות מהשכר.

עם זאת, הפסיקה אינה קובעת בשלב זה כי על החינוך העצמאי להשיב באופן גורף את כלל הכספים שנוכו. בית הדין הבהיר כי הסכמה בכתב שניתנה בדיעבד יכולה להוות עיגון מספיק לחוקיות הניכוי.

בנוסף, נותרה פתוחה השאלה אם הכספים שנוכו אכן מהווים "תרומה" כמשמעותה בחוק, לנוכח הטענות בדבר הזיקה שבין קרן החינוך לבין החינוך העצמאי והשימוש שנעשה בכספים. גם שאלת משמעותו של תיקון הליקוי שביצע החינוך העצמאי והשלכתו על הסעדים בתובענה הייצוגית טרם הוכרעה.

בשל כך החזיר בית הדין הארצי את הסוגיות הללו לבית הדין האזורי להמשך בירור, מבלי להביע עמדה באשר לתוצאה הסופית. גם המחלוקת על המועד שבו תוקן הליקוי – 1 בינואר 2021 או, כפי שטען החינוך העצמאי בערעור, 1 ביוני 2022 – תוכרע בבית הדין האזורי ככל שיימצא כי יש לכך משמעות.

בסיכומו של פסק הדין נקבע כי ערעור העובדות מתקבל בכל הנוגע לקביעה שדרישת ההסכמה בכתב היא מהותית, בעוד יתר השאלות המרכזיות הוחזרו להכרעה נוספת בבית הדין האזורי. פסק הדין ניתן בהרכב ממלא מקום הנשיא אילן איטח, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר ונציגי הציבור ורדה אדוארדס ודובי רם.