מצוות הביכורים: להכיר בטוב

[1] שאלה לדיון
נקלעתם לסופת טורנדו עוצמתית שמתקרבת. עליכם לעזוב מיד את הבית למקום בטוח מתוך ידיעה שייתכן שכשתחזרו לא יישאר מביתכם כלום. איזה חפץ "מובן מאליו" תקחו אתכם בוודאות? חפץ שכרגע נראה לכם חסר משמעות יומיומית עבורכם.

[2] החיים בפרשה
מצוות הביכורים היא חוויה חושית וחינוכית יוצאת דופן. החקלאי עובד קשה בשדה – חורש, זורע, משקה ומחכה בציפייה חודשים ארוכים. והנה, בבוקר אחד הוא רואה את הפרי הראשון המבשיל על העץ. הדחף הבלתי נשלט הוא לקטוף אותו, לרוץ איתו הביתה ולאכול אותו מיד יחד עם כל המשפחה ולהרגיש "אני עשיתי את זה, הפרי הזה הוא פרי עמלי!".

אבל התורה קוטעת את הרגע הזה עם הנחיה חינוכית פלאית: קשור עליו סרט, סמן אותו כביכורים, וברגע שהוא מוכן, אל תאכל אותו בבית. שים אותו בסל, עשה דרך ארוכה לירושלים, והענק אותו לכהן.

ולא די בזה. החקלאי נדרש לעמוד מול הכהן ולפתוח בנאום היסטורי ("מקרא ביכורים"): "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים... וַנִּצְעַק אֶל ה'... וַיְבִיאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".

למה צריך את כל הסיפור ההיסטורי הזה בשביל כמה תאנים ורימונים? כי התורה מבינה את הסכנה הנפשית הגדולה ביותר של האדם: תודעת ה'מגיע לי'. ברגע שאדם חושב שההצלחה שלו היא אך ורק תוצר של כוחו ועוצם ידו, הוא הופך לעיוור. הוא מפסיק לראות את האחרים, מפסיק להעריך את התהליך, ומפתח ציפייה קבועה שהעולם חייב לו.

הביכורים מלמדים אותנו להפוך את ההצלחה הפרטית למערכת יחסים. הסיפור שהחקלאי מספר מזכיר לו שהסל המלא שהוא מחזיק ביד אינו מובן מאליו, הוא חוליה בשרשרת של חסד, של היסטוריה, של עזרה אלוקית ומשפחתית. סיפור שמספר על דרך פלאית שבה זכינו להגיע לארץ ישראל שהובטחה לאבותינו וכעת אנו זוכים לפעול בה ולגדל מתוכה פירות שכל כך לא מובנים מאליהם, עד כדי כך שכל שנותר לנו הוא לשיר בכל הדרך לירושלים יחד עם כל המשפחה ולהודות על הנס הפרטי המשפחתי שלנו ועל הנס הלאומי של העם שלנו. כי הוצאת התודה מהפה ("מקרא") היא זו שהופכת את הפרי ממוצר חומרי סתמי לנס חי.

[3] לאן ניקח את זה מכאן?
האתגר הגדול ביותר בדור השפע שלנו הוא המאבק בתודעת המגיע לי. הילדים שלנו גדלים לעולם שבו לחיצת כפתור מביאה אוכל, משחק או בידור תוך דקות. ללא אימון אקטיבי בהכרת הטוב, הילדים מתרגלים לראות בארוחה חמה, בבגדים נקיים, בהסעות ובמתנות דברים מובנים מאליהם, והתגובה שלהם למחסור קטן הופכת מיד לתלונה ולתסכול.

מצוות הביכורים מזמינה אותנו לייצר בבית "טקסי ביכורים" קטנים של הכרת הטוב. לא להסתפק בתודה שפוטרת אותך מנימוס, אלא ללמד את הילדים לראות את הסיפור שמאחורי הדבר: כמה אמא התאמצה להכין את האוכל, כמה אבא עבד כדי לקנות את הנעליים, ואיזו דרך ארוכה נעשתה כדי שהם ייהנו מהרגע הזה. כשאנחנו מאמנים את הילדים להגיד תודה בקול, לפרט את החסד שנעשה איתם ולשתף בטוב – אנחנו מעניקים להם את המתנה הגדולה ביותר: היכולת להיות אנשים מעריכים, שמחים ובעלי עין טובה.

[4] פעילות מסביב לשולחן
אתגר "סל הביכורים המשפחתי": מניחים סלסילה או צלחת במרכז השולחן. כל משתתף בתורו בוחר פרי דמיוני אותו הוא רוצה להניח בתוכו, פרי שמסמל תודה כלשהי שהוא רוצה להביע. עליו להרים את הצלחת ולספר את סיפור התודה שבשלה הגיע הפרי עד הלום. אל תסתפקו בתודה סתמית וחסרת משמעות, בקשו ממנו לתאר בפירוט את סיפור התודה של הפרי הדמיוני שנבחר.

תובנה: תודעת המגיע לי רואה בבריאה חוב שחבים לה, הכרת הטוב רואה בבריאה מתנה שניתנה לה. הילדים שלכם יהיו מאושרים לא כשתיתנו להם הכל, אלא כשהם ילמדו להעריך את מה שניתן.

[5] המשימה השבועית
במהלך השבוע הקרוב, תפסו רגע שבו אחד הילדים קיבל משהו שציפה לו (מתנה, ארוחה אהובה, יציאה לבילוי) ובמקום להסתפק בציות או באכילה מהירה – עשו "עצירת ביכורים". שבו איתו לדקה אחת, בקשו ממנו לנקוב בשם של אדם אחד שעמל כדי שהרגע הזה יתרחש, ועזרו לו לנסח הודעה, ציור או מילה חמה של תודה לאותו אדם.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

* לקבלת העלון למייל:
[email protected]

* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus