החופה הנוצצת באיטליה שהפכה לשיעור בקידוש ה'

באיטליה נערכה השבוע, במתכונת מצומצמת, חתונתו של הזמר עומר אדם, אחד הכוכבים הגדולים במוזיקה הישראלית. מדובר ביהודי שאינו שומר תורה ומצוות, אך בשנים האחרונות מתקרב ליהדות, ונפשו חשקה שהזמר החסידי מוטי שטיינמץ ישיר בחופתו.

שטיינמץ, שידוע בהקפדתו על כללים ברורים באירועים שבהם הוא מופיע, ובהם הפרדה מלאה ושמירה על כללי ההלכה והצניעות לפי השקפתו החסידית, התנה גם הפעם את השתתפותו בחופה בשמירה על אותם עקרונות.

למרות השכר הרב שהיה כרוך בהופעה, ולמרות הכבוד והפרסום שיכלו להתלוות להשתתפות באירוע שכזה, הוא עמד על דעתו ולא הסכים להתפשר. ואכן, זכה לקדש שם שמים, כאשר גם כלי התקשורת שאינם שומרי תורה ומצוות דיווחו על החופה שנערכה בהפרדה, בעקבות עמידתו של הזמר החסידי מבני ברק על עקרונותיו.

מאורע זה מלמד אותנו, בשלהי חודש אלול, שכל אחד ואחד מאיתנו יכול לקדש שם שמים במעשיו ובעסקיו. לא כל אדם זוכה לעשות זאת לעיני קהל רב ובפרסום תקשורתי, אך כל אחד יכול לעשות זאת בסביבתו, בין חבריו, בני משפחתו והאנשים שהוא פוגש מדי יום.

במסכת יומא נאמר כי בשעה שאדם עוסק בתורה, דיבורו בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה, הבריות אומרות עליו: ראיתם פלוני שעסק בתורה, כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו, אשריו ואשרי חלקו, אשרי אביו שגידלו ואשרי רבו שלימדו תורה. זהו קידוש ה’ ותורתו בדרך האמיתית.

המאירי, בפירושו לפרקי אבות, מבאר את משמעותו של “כתר שם טוב”, וכותב כי שם טוב הוא התמדת פעולות החסד, מעשי היושר, קידוש ה’ ותורתו והפלגת האדם במידותיו ובהנהגותיו. כלומר, מעלתו של שם טוב אינה נוגעת רק לאדם עצמו, אלא משפיעה על סביבתו והופכת לקידוש ה’ בעולם כולו.

מסופר על יהודי באמריקה, בדור שלאחר השואה, שערך ברית לבנו החמישי. במהלך סעודת הברית סיפר כי בשנות השואה האיומה איבד חמישה בנים, שעלו ונתעלו ונעקדו על קידוש ה’. וכעת, אמר בהתרגשות, זוכה הוא להעמיד חמישה בנים שיחיו על קידוש ה’.

זהו עומק הדברים שאנו אומרים בתפילה: “נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום”. כשם שיש מי שמסר את נשמתו ועלה למרום על קידוש ה’, כך אפשר ואף נדרש מאיתנו לחיות בעולם הזה על קידוש ה’.

בספרי החסידות מבואר כי במובן מסוים, לחיות מדי יום על קידוש ה’ קשה אף יותר מאשר למות על קידוש ה’. יסוד זה נלמד מעקידת יצחק.

כאשר אנו מזכירים את ניסיון העקידה, אנו מוצאים שהוא נזקף במיוחד לזכותו של אברהם אבינו. ולכאורה, עיקר הזכות הייתה צריכה להיזקף ליצחק, שהסכים להיעקד ולמסור את חייו על פי ציווי ה’. יצחק ידע היטב לאן פניו מועדות. הוא כבר היה בגיל שבו יכול היה להתנגד למעשה אביו, ובכל זאת הסכים ואף רצה למסור את נפשו על קידוש ה’.

אלא שיש כאן יסוד גדול. מסירות נפשו של יצחק הייתה עצומה ונשגבה, אך אילו הייתה העקידה מתממשת, הכאב היה נמשך רגעים ספורים ולאחריהם היה עולה לחיי עולם במחיצת הקב”ה.

אברהם אבינו, לעומתו, היה אמור להישאר בעולם הזה ללא בנו יחידו אשר אהב. הוא היה צריך להמשיך לחיות עם הכאב יום אחר יום. זהו ניסיון מתמשך, ולכן קשה הוא עד מאוד.

וזהו המסר עבורנו: קידוש ה’ אינו נמצא רק ברגעים הגדולים והנדירים של החיים. הוא נמצא דווקא ביום יום, בעמידה על העקרונות גם כשזה עולה לנו במחיר, במשא ומתן באמונה, בדיבור נעים עם הבריות ובהתנהגות שמביאה אחרים לומר: כך נראה אדם שחי על פי התורה.

לפעמים הוויתור על כבוד, כסף או נוחות למען העקרונות שלנו אינו זוכה לכותרות. אבל בשמים הוא יוצר את הכותרת הגדולה מכולן: יהודי שחי על קידוש ה’