הציפייה התחלפה ביאוש: כך שינתה המלחמה את חייהם של האזרחים באיראן

ששה חודשים לאחר תחילת התקיפות האמריקאיות והישראליות, התקווה של אזרחים רבים באיראן לשינוי שלטוני התחלפה בייאוש עמוק ובמאבק הישרדות יומיומי. המשבר הכלכלי החמור, שהחמיר בעקבות הסכסוך, דוחק את האזרחים לפינה ומותיר אותם מודאגים בעיקר מעתידם הכלכלי, כך דיווח הניו יורק טיימס.

שער המטבע המקומי, הריאל, צנח לשפל חדש של כמיליון וחצי עד שני מיליון ריאל לדולר, וקצב האינפלציה הגיע ל-84 אחוז לפי נתוני הבנק המרכזי. מחירי המזון ממשיכים לנסוק מדי שבוע, ומוצרי יסוד כמו קטניות ואורז הפכו יקרים וקשים להשגה. בנוסף, חרדה מפני זינוק אפשרי במחירי הדלק המסובסדים הובילה ליצירת תורים ארוכים בתחנות הדלק ברחבי המדינה.

בתחילת העימות, שכלל חיסול של המנהיג העליון הקודם עלי ח'אמנאי ומינוי בנו מוג'תבא תחתיו, היו אזרחים שראו בתקיפות פתח לשינוי. אולם כעת, לנוכח עמידותו של המשטר והחמרת הצעדים האוטוריטריים הכוללים הוצאות להורג של אסירים פוליטיים, רבים אינם מאמינים עוד שהממשלה עומדת ליפול.

הביקורת באיראן מופנית כעת גם כלפי ארצות הברית ומדיניותו של הנשיא טראמפ, אשר איומיו להרוס תשתיות אזרחיות ומטרות היסטוריות נתפסים כסותרים ואינטרסנטיים. בעוד ארצות הברית מהדקת את הלחץ הכלכלי במטרה לרסן את תוכנית הגרעין ולפתוח את מצר הורמוז, הממשלה בטהראן מפגינה חוסן. בצל הקשיים, האזרחים ממשיכים להתמודד עם שחיקת שכר חמורה וקיצוץ בהוצאות המחיה, כאשר רבים מהם מעריכים כי גל מחאות חדש על רקע כלכלי עשוי לפרוץ בקרוב.

הניו יורק טיימס מביא עדויות של אזרחים איראנים המתארות את התחושות הקשות, המשבר הכלכלי ואובדן התקווה לאחר שישה חודשי מלחמה.

נגאר, עורכת דין בת 35: "הדבר היחיד שאני בטוחה בו הוא שלא הייתי עצובה. הייתה חרדה, הייתה דאגה, אבל לא היה צער כשהמלחמה התחילה. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את רמת החרדה שיש לנו לגבי העתיד ומה הולך לקרות".

פאהימה, בת 43, מטהראן: "חוסר תקווה השתלט. אני לא מחכה לשום דבר יותר. הפסקתי לנסות להתקדם ועברתי לנסות פשוט לשרוד".

מוסטפא, בן 38, עובד טכנולוגיה במחוז גילאן בצפון איראן: "לא חשבתי שהם יעשו הצגה כזו של עמדות סותרות וילדותיות" (בהתייחס לממשל טראמפ ולארצות הברית).

בהזאד, בן 44, מנהל יחסי ציבור בטהראן: "הרפובליקה האיסלאמית משוכנעת שהיא הביסה את העולם ושכולם מפחדים ממנה".

עלי, בן 42, מהנדס ממחוז מאזנדראן בצפון איראן: "בשלב הזה, יש לי הרבה פחות תקווה שהרפובליקה האיסלאמית תיפול".

מרזייה, בת 44, מורה בנמל הדרומי בנדר עבאס: "כולם ממהרים לקנות ולאגור אוכל, במיוחד אורז פקיסטני. מה שמפחיד זה שהמשכורות שלנו נגמרות עוד לפני שהחודש החדש מתחיל".

אסמאעיל, בן 37, אמן בטהראן: "אנשים רעבים, מבולבלים ולא מסוגלים למצוא מוצא. אנחנו לבד במצב קטסטרופלי של נטישה".