פרק חדש: 350 שנה אחרי שגורשו - האיש שפתח מחדש את אנגליה בפני היהודים

במשך יותר מ-350 שנה לא הייתה באנגליה קהילה יהודית גלויה. בשנת 1290 הורה המלך אדוארד הראשון ליהודי הממלכה לעזוב את המדינה עד 1 בנובמבר באותה שנה.

לפי ההערכות, כ-3,000 יהודים נאלצו לעזוב. בתיהם עברו לידי הכתר, אך הותר להם לקחת איתם כסף וחפצי ערך. גם בשנים שלאחר מכן היו יהודים שחיו באנגליה, אבל הם נאלצו להסתיר את יהדותם.

יותר משלוש מאות שנה לאחר מכן נכנס לתמונה אוליבר קרומוול, אחד האנשים החזקים באנגליה באותה תקופה.

קרומוול היה מצביא ומדינאי שהפך לדמות המרכזית במדינה לאחר מלחמת האזרחים והוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון. בשנת 1653 הוא קיבל את התואר "לורד פרוטקטור" והפך בפועל לשליט אנגליה, סקוטלנד ואירלנד.

פסל של אוליבר קרומוולצילום: Mike Peel :wikimedia commons לפי רישיון Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0

באותה תקופה חי באמסטרדם הרב מנשה בן ישראל, רב ומלומד ממוצא פורטוגלי, שפעל כדי לאפשר ליהודים לחזור לאנגליה ולחיות בה בגלוי.

בספטמבר 1655 הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ופנה לקרומוול. הוא ביקש לאפשר ליהודים להתיישב במדינה, לסחור, לקיים את דתם ולהחזיק בית קברות משלהם.

קרומוול תמך ברעיון. אחת הסיבות האפשריות הייתה כלכלית. הקהילות היהודיות הספרדיות באמסטרדם היו קשורות לרשתות מסחר בינלאומיות, וסוחרים יהודים יכלו לתרום לכלכלה האנגלית.

לצד השיקול הכלכלי, היו גם שיקולים דתיים. בקרב חלק מהפרוטסטנטים באנגליה באותה תקופה הייתה תמיכה בחזרת היהודים למדינה, שנבעה בין היתר מהחשיבות שייחסו לעם היהודי ולכתבי הקודש. גם תפיסות אלה נקשרו לתמיכתו של קרומוול במהלך, אם כי אין הסכמה בין ההיסטוריונים עד כמה הן השפיעו על החלטתו.

בדצמבר 1655 כינס קרומוול ועידה בארמון וייטהול. אנשי דת, משפטנים וסוחרים דנו בשאלה האם לאפשר ליהודים לחזור לאנגליה ובאילו תנאים.

הייתה התנגדות גדולה והוועידה הסתיימה בלי החלטה רשמית. אבל במהלך הדיונים קבעו משפטנים שאין למעשה חוק שאוסר על יהודים לחיות באנגליה. צו הגירוש של אדוארד הראשון מ-1290 לא נחשב לחוק שממשיך למנוע את כניסתם מאות שנים לאחר מכן.

אוליבר קרומוולצילום: wikimedia commons נחלת הכלל

לכן קרומוול גם לא היה צריך להעביר חוק חדש כדי לאפשר את חזרתם.

באותה תקופה כבר חיו בלונדון כמה משפחות יהודיות ממוצא ספרדי ופורטוגלי, שחלקן הציגו את עצמן כלפי חוץ כנוצריות. בשנת 1656 הן ביקשו לקבל אפשרות להתפלל בגלוי כיהודים ולהחזיק מקום קבורה משלהן.

הבקשה התקבלה, ובהדרגה החלה להתבסס בלונדון קהילה יהודית גלויה. לא הייתה הכרזה רשמית על חזרת היהודים וגם לא חוק שביטל את הגירוש מ-1290. השלטון פשוט אפשר להם לחיות באנגליה כיהודים.

הקהילה קיבלה אפשרות לקיים תפילות ולרכוש שטח לבית קברות. בסוף 1656 ובתחילת 1657 התבסס בית הכנסת בקריצ'רץ' ליין בלונדון, ובהמשך הצטרפו לקהילה יהודים נוספים.

התהליך היה איטי. אפילו בסביבות שנת 1690 חיו באנגליה רק כ-400 יהודים.

בשנת 1701 נחנך בלונדון בית הכנסת בוויס מרקס עבור הקהילה הספרדית והפורטוגלית בעיר. הוא עדיין פעיל כיום ונחשב לבית הכנסת העתיק ביותר בבריטניה שנמצא בשימוש.

קרומוול לא זכה לראות את הקהילה גדלה. הוא מת בשנת 1658, ושנתיים לאחר מכן הוחזרה המלוכה לאנגליה. למרות זאת, היהודים לא גורשו שוב.

קרומוול לא ביטל רשמית את צו הגירוש ולא העביר חוק שהזמין את היהודים בחזרה. בפועל, בתקופת שלטונו ובתמיכתו, יהודים קיבלו שוב אפשרות לחיות באנגליה בגלוי - יותר מ-350 שנה לאחר שגורשו ממנה.