קולו של המצפן הפנימי / פרשת השבוע מהגר"ד לייבל

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל, יא-יד). בפשוטו, וכן כתב הרמב"ן, המצווה המדוברת בפסוקים אלו היא התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, והפרשה באה לומר כי היא נגישה יותר ממה שנדמה לנו.

מדיוק הכתובים עולות כמה תמיהות. ראשית, מה פשר הדימוי 'לא בשמים' ו'לא מעבר לים', ובאיזה מובן נתפסת מצוות התשובה כ'רחוקה' וכ'נפלאת'? ובעיקר, האם אכן קרוב הדבר מאוד? והלוא התשובה היא מן העבודות הקשות ביותר. כל אדם שניסה לשנות את מצבו ולהתייצב על דרך אחרת יכול להעיד כי גם אם הדבר אפשרי, הוא אינו 'קרוב מאוד'.

התשובה לכך היא שהתורה אינה מדברת בהכרח על הקלות לעשות תשובה, אלא היא מבקשת לכוון את האדם למקום הנכון שממנו צומח השינוי. כאשר אדם צריך לבצע שינוי בדרכיו הוא 'מרחיק עדותו' וסבור כי אם רק יתגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו באותות ומופתים, או אז יתקן את דרכיו. כנגד זאת אומרת התורה: לא בשמים היא ולא נפלאת היא ממך. התשובה אינה דורשת נפלאות שמימיות. באופן אחר עולה על דעתו של אדם שהשינוי כרוך בשינוי תפיסת עולם ובראייה אחרת לגמרי של כל המציאות. וגם את זאת דוחה התורה ומבהירה שגם בתוך המציאות הארצית השב בתשובה אינו צריך להביא ממרחק לחמו: לא מעבר לים היא ולא רחוקה היא.

אלא, אומרת התורה, 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. התשובה תלויה במקום קרוב, ואין לך קרוב לאדם מליבו שלו עצמו. היא איננה בהכרח דבר קל, אך היא קרובה ונגישה.

האלוקים עשה את האדם ישר. נטייתו לטוב טבועה בליבו והוא נדרש להתחבר לשורשו הטהור כדי למצוא מחדש את המסלול הנכון. זו אמנם לא עבודה קלה, אך היא אינה דורשת אמצעים חיצוניים אלא עבודה עצמית ופנימית. העובדה הזו מלמדת כי אין אדם שאינו מסוגל לשינוי, גם אם לא זכה להארה חיצונית או לתובנה מהפכנית.

מעתה יובן פשר הביטוי 'וישמיענו אותה ונעשנה'. לכאורה קשה, הלוא גם מי שמתקשה במצוות התשובה אינו מבקש שישמיעוהו אותה, שהרי הוא שמע אותה זה עתה והקושי הוא ביישום. מי שסבור שהתשובה היא בשמים אמור לומר מי יעלה לנו השמימה ויסייע לנו לעשות אותה. אמנם נראה ברור כי השמיעה בהקשר כאן היא הבנה, כמו שמצוי בלשון התורה. ואכן צודק האדם כי התשובה תלויה בהבנה, אך מדובר על הבנה עצמית, פנימית, קרובה אל האדם, ולא על הבנה חיצונית.

להשלמת הדברים יש להוסיף ולדקדק מדוע אמרה התורה 'בפיך ובלבבך לעשותו', לכאורה היה צריך לומר 'בלבבך ובפיך', שהרי בסדר התשובה קודמת חרטת הלב לווידוי הפה. נראה לומר כי הדברים מכוונים כנגד המכשול הגדול בדרך להתבוננות הפנימית והוא, המחשבה כי השינוי תלוי בכל דבר אחר חוץ מבנו עצמנו. כדי לסדוק את החומה הזו נדרש הצעד המעשי של הודאה בפה. כאשר אדם עומד מול עצמו ומודה בקול רם שהוא זקוק לתיקון, ממילא יביא אותו הדבר לידי חרטה וקבלה לעתיד עם כל סדרי התשובה המחויבים. אם הוא ימתין להתעוררות הלב, אין ודאות שהיא תגיע. לכן קבעה התורה זמנים לתשובה, שבה מתייצבים ומדברים על השינוי, ומתוך כך באה התעוררות הלב והחיבור אל הטוב הפנימי המוביל את האדם מחדש אל ה'.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

* לקבלת העלון למייל:
[email protected]

* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus