עשו לא-הרבה: מה החיוך של גדי ליכט מלמד אותנו על גבורה יהודית בשבת?

1.

נפתח בבשורה משמחת: בשנה הבאה זה לא יהיה ככה. 1 בספטמבר לא יחול בעומק חודש אלול. ובעצם זה הרבה יותר דרמטי מזה, ותזכרו איפה קראתם את הסקופ הזה לראשונה: בשנה הבאה 1 בספטמבר יקדים ביומיים את תחילת זמן אלול.

כן, כן, אתם מבינים נכון. 1 בספטמבר 2027 יחול ביום רביעי, ורק יומיים אחר כך, ביום שישי, יתחיל חודש אלול תשפ"ז. עוד לפני שהדגים שבים יתחילו לרעוד – החופים יתרוקנו מנופשים.

אבל הדברים הבאים רלוונטיים לכל שנה. בין למי שחוזרים ללימודים בא' באלול, ובין למי שעושים זאת ב-1 בספטמבר.

בכל מוסדות החינוך יש תלמידים או תלמידות שמתחילים מסגרת חדשה. בבית הספר, בישיבה, באולפנה, ואפילו בפעוטון. ובכל שנה אני רואה לעצמי חובה קדושה לעורר על זה מחדש: להזכיר לתלמידים הוותיקים להאיר פנים לחדשים. להקל עליהם, ולו במעט, את קשיי ההתחלה.

2.

הילדים שלי כבר צוחקים עליי, ואני חושש שגם הקוראים שלי. אבל שום דבר לא יעצור אותי מלספר מחדש בתחילת כל שנת לימודים את אותו סיפור על הבחור שהיה נחמד אליי בא' באלול תשנ"ד, בשיא הבדידות של תחילת זמן אלול בישיבה חדשה. קוראים לו גדי ליכט. 32 אלולים עברו מאז, היום הוא כבר תלמיד חכם גדול ומאיר פנים גדול, אבל תמיד אזכור לו את הרגעים ההם שבהם הקל עליי את חבלי הקליטה בישיבה החדשה.

מה הוא כבר עשה? לא הרבה. חייך, התעניין, שאל לשמי. זה הכול. אבל בשבילי זה היה הרבה מאוד. ולכן בתחילת כל שנת לימודים אני יוצא מחדש בקריאה הנרגשת הזאת אל ילדיי ואל כל מי שמסכים לשמוע לי: עשו גם אתם לא-הרבה!

3.

אבל השנה התחדש לי חידוש. הבנתי שהחיוך הקטן הזה בתחילת שנה הוא לא רק מחווה אנושית. הוא קשור במצוות עשה דאורייתא. מישהו הפנה אותי אל מצווה תל"א בספר החינוך: מצוות אהבת הגרים. מה המצווה כוללת? במשפט אחד מתוך הספר: "שנִזהר לא לצער אותם בשום דבר, אלא נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת... ועליהם נאמר: 'ואהבתם את הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים'".

המחבר האלמוני של ספר החינוך מביא כדרכו תיאור תמציתי ומרגש של שורשי המצווה: "כי ה’ בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וציוום על דרכי החנינה והחמלה. והזהירם להתעטר בכל מידה חמודה ויקרה... וכמה היא דרך נעימות וחמדה, להתחסד ולגמול טובה לאשר הניח אומתו וכל משפחת בית אביו ואמו, ויבוא לחסות תחת כנפי אומה אחרת באהבתו אותה, ובבחירתו באמת ושנאת השקר. ובהיותנו זוכים למידות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא ימנענה ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים, והפכה – ברעים".

מקסים, נכון? בכל פעם שאני קורא קטע מספר החינוך אני אומר לעצמי שצריך לעבור עליו באופן מסודר וקבוע ('החינוך היומי'?). אגב, לאחרונה הושלמה הוצאה לאור של 'מהדורת הרצוג', הדפסה חדשה ומושקעת במיוחד של הספר היסודי הזה על ידי הוצאת ארטסקרול בארצות הברית (מי שהוציאו לאור את ש"ס שוטנשטיין). לא פחות משבעה כרכים גדולים שמשלבים פירוש קל ופשוט, וגם הרחבות, על כל מצווה.

4.

אבל עוד לא הגענו לנקודה שלשמה נתכנסנו. הרי עד עכשיו דיברנו על גרים, נכון? ובכן, שימו לב איך המחבר חותם את הפרק הזה: "ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו".

כלומר, המצווה הזאת מתייחסת לא רק לגר צדק שעלה לארץ מסקנדינביה אחרי שגילה את אור היהדות בעקבות מוות קליני שחוה במנזר, ועכשיו הוא כאן בלי שום משפחה ושפה. אלא לכל מי שעזב את הסביבה הטבעית שלו "ורחקו מעליו עוזריו" (איזו הגדרה מדויקת!). הוא כבר לא עם החבר'ה שלו מהשנה שעברה. הוא התחיל ישיבה חדשה. היא עלתה לסמינר.

5.

וספר החינוך ממשיך וכותב: "והכתוב רמז טעם הציווי, באמרו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'. הזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נוכרייה. ובזוכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם בחסדיו הוציאנו משם – יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן".

בעצם התורה אומרת לנו: הרי אתם עצמכם הייתם ככה. אתם ירדתם למצרים. אתם הייתם פעם תלמידים חדשים בישיבה. הרגשתם את "גודל דאגת הלב שיש בדבר", לא? אם כן, איפה הרחמים שלכם על מי שעובר את זה עכשיו?

ומה יקרה למי שיעזור לחדש החלש? כאן יש ממש הבטחה: "ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו".

6. נו, מי מאיתנו לא רוצה לקבל ברכה מהקב"ה רגע לפני הימים הנוראים? אז קדימה, זה כל כך פשוט: התעניינו. שאלו. האירו פנים. היו גדי ליכטים. ייתכן מאוד שההוא שאתם מחייכים אליו היום, יזכור לכם את זה גם בעוד 32 שנה.

"עד כאן. עכשיו שבת"

1 את המייל הבא שלח לי הקורא אביתר בר-טל. בכותרת הוא כתב: "אולי יעניין אותך: סיפור על העלייה שלנו ליישוב כדים".

אולי יעניין אותי? אני עוקב באובססיביות 21 שנים אחרי המאבק על החזרה לצפון השומרון. בעצם, אני עוקב עוד שנתיים קודם אחרי המאבק נגד הגירוש מצפון השומרון. עד היום לא ברור למה שרון הוסיף לפשע החרבת גוש קטיף גם את יישובי צפון השומרון (לא שאת גוש קטיף ברור למה הוא החליט להרוס). כמה מרגש לראות את הפרק ההיסטורי שנכתב שם בימים אלה. וכמה אנחנו מתפללים שנזכה לראות את התיקון הזה בקרוב ממש גם בגוש קטיף תובב"א.

2 אז פתחתי את המייל וקראתי את הסיפור המרגש הזה, שהתרחש בשולי החזרה ליישוב כדים:

"ביום שישי שעבר עברנו דירה בשעה טובה ומוצלחת לבית החדש בכדים. בגלל עיכובים, משאית ההובלה שלנו הגיעה ליישוב רק בשעות אחר הצהריים. כדי להספיק להגיע הביתה לבת ים לפני שבת, המובילים היו צריכים לצאת בסביבות רבע לשש–שש. כל היום הייתי בקשר עם הרב שלנו, הרב נחשון בן ארצי. הזמן הלך ואזל. באיזה שהוא שלב הרב התקשר אלי ואמר: 'תקשיב, אתה צריך לשלוח אותם הביתה כמה שיותר מהר. אל תשאיר אותם אצלך אפילו שנייה אחת מיותרת'.

"ופה התחיל המרוץ נגד השעון. הם היו אמורים להרכיב לנו חמישה ארונות ושתי מיטות קומתיים. אבל בפועל, במקום להרכיב, הם רק הוציאו את כל הציוד: הארגזים נערמו מחוץ לבית ובסלון, חלקי הארונות נכנסו לחדרים, והכול נשאר מפורק בדיוק כמו שהיה.

"אחרי בערך שעה הם יצאו. בלי ארונות מורכבים, בלי מיטות, בלי סדר. נכנסנו לשבת כשכמעט אין לנו כלום. מכנסיים? לקחתי מחבר. נעליים? כפכפים. מקלחת לפני שבת? בקושי הצלחנו להספיק. מבחוץ זה נראה כמו כאוס מוחלט. אבל דווקא שם קרה משהו אחר. אמרתי לילד שלי: 'אתה יודע מה? זו אולי השבת הכי מכבדת והכי מכובדת שהייתה לנו'.

"כי פתאום הבנו שכל מה שלא הספקנו לעשות, כל מה שנשאר מפורק, כל הבלגן וכל הוויתורים, היו מסיבה אחת בלבד: כבוד שבת. שמירת שבת. לכבוד ריבונו של עולם.

"הורינו היקרים דאגו להביא לנו אוכל לפני שבת, ואכלנו את הסעודות אצל שכנים. אז לא היה לנו בית מסודר. לא היו ארונות. לא היו מיטות מוכנות. לא היינו לבושים כמו שתכננו. אבל הייתה שבת. והייתה משפחה. והייתה תחושה חזקה שלמרות כל הלחץ, הבלגן והמרוץ נגד הזמן, הצלחנו לנצח. לא את ההובלה. לא את הבלגן. אלא את הניסיון לוותר על מה שקדוש באמת.

"לפעמים גבורה יהודית לא נראית כמו קרב גדול. לפעמים היא נראית כמו אדם שעומד בתוך בית מבולגן, עם כפכפים שלקח מחבר, ואומר: 'עד כאן. עכשיו שבת'".

3 וואו. איזה סיפור. לוותר ככה על האיכות של השבת שלך רק בשביל למנוע מיהודי אחר לחלל שבת? אביתר לא ציין את זה במייל, אולי כי זה פשוט לו, לכן שאלתי אותו מפורשות: כפי שאפשר להתרשם גם מהתמונה, הסבלים לא היו דתיים. הם גם לא היו שומרי מסורת. זה לא שהם מיהרו להספיק לעשות קידוש בבית. ממש לא. מדובר בעולים מרוסיה שגרים בבת ים. אבל כן, הם יהודים. ושבת קודש היא לא רק שלנו הדתיים. אכפת לנו מהשבת של כל יהודי. אמנם אנחנו לא כופים עליו לקבל בכוח את מתנת השבת, אבל גם לא נגרום לו להפסיד אותה בגללנו.

הסיפור הזה יכול היה להיות גם עם סבלים שמעבירים דירה לפתח תקווה. אבל זה שהוא קרה דווקא למיישבי כדים שבצפון השומרון המתחדש, הופך אותו להרבה יותר סמלי: אנחנו לא חוזרים ליישב את ארץ הקודש תוך כדי חילול שבת קודש. ה"ימניות" שלנו שונה מהותית מזו של הבולדוזר אריאל שרון, האיש ששינע הכי הרבה משאיות הובלה לכל רחבי יהודה ושומרון וחבל עזה – מה לעשות, כשהימניות שלך והציונות שלך מנותקות מהתורה ומההלכה הן לא מחזיקות לאורך זמן. קצת לחץ, קצת אינטרסים, ומשאיות ההובלה הופכות למשאיות פינוי, והבולדוזר הגדול הופך לכלי הרס.

בימים היסטוריים אלה, משפחת בר-טל, עם עוד משפחות אחרות, עושות בצפון השומרון תיקון לכל החטאים של שרון ושל הציונות החילונית. תיקון עומק. בכל פרטיו ודקדוקיו ותרי"ג מצוות התלויות בו.

חזקו ואמצו, חלוצי כדים היקרים. עוד אבנך ונבנית, עוד תטעי כרמים בהרי שומרון – נטעו נוטעים והספיקו לחזור לבת ים לפני כניסת השבת.

הסבלים פורקים את המשאית בכניסה לבית משפחת בר-טל ביישוב כדיםצילום: (צולם ביום חול)