פשוט לחנך: הוא לא עצלן - המוח שלו פשוט עובד אחרת

כמה ילדים חכמים, טובים ומוכשרים גדלים אצלנו עם תווית שקרית שהודבקה להם: "עצלן", "מרושל", "לא מנצל את הפוטנציאל". וכמה מהם מאמינים לתווית הזו ונושאים אותה שנים. הגיע הזמן לדבר בפתיחות על הפרעת קשב, מה היא באמת ואיך אנחנו כהורים יכולים להפוך אותה מקללה לברכה.

לפני שמדברים על תסמינים וטיפולים, צריך לומר את הדבר הכי חשוב: הנזק החמור ביותר של הפרעת קשב לא מאובחנת אינו הקושי בלימודים, הוא ההלקאה והאשמה העצמית. ילד חכם שלא מבין למה פעולות פשוטות דורשות ממנו מאמץ אדיר, מסיק את המסקנה ההגיונית היחידה שבידו: "משהו אצלי דפוק". הוא לא יודע שיש הסבר. הוא רק יודע שכולם מסתדרים והוא לא, ולאט לאט הוא בונה לעצמו זהות של כישלון. אצל בנות זה אף מסוכן יותר. חוסר האבחון מוביל לא פעם לחרדות ולדיכאונות. הבשורה הגדולה של אבחון נכון איננה "הקלות במבחנים", אלא הורדת השיפוטיות העצמית והבנת מפת החיים.

חשוב שנבין: הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית, ביולוגית ומבנית. בסריקות מוח רואים בבירור הבדלים באזורים האחראים על תכנון, ארגון ותפיסת זמן. בפשטות, במוח יש מחסור בדופמין, החומר שאחראי על קשב ומוטיבציה, מפני שהמוח "שואב" אותו בחזרה מהר מדי ולא משאיר ממנו מספיק זמין. זה גם גנטי מאוד: לילד להורה עם הפרעת קשב יש סיכוי של כ-75% לרשת אותה. וכשמבינים את זה, משהו משתחרר. הילד לא "בוחר" לא להקשיב, בדיוק כמו שקצר-רואי לא "בוחר" לא לראות. וגם הריטלין, אגב, אינו "מסמם" ואינו מכניס חומר זר, הוא פשוט מאט את השאיבה ומאפשר לדופמין הטבעי של הילד להישאר במקום. כשהמינון מתאים, הוא משתיק את הרעש בראש בלי לפגוע באישיות או ביצירתיות.

יש כמה מיתוסים שכדאי לנפץ. הראשון: "זה פוגע רק בלימודים". ממש לא. בבגרות ההפרעה משפיעה על זוגיות (סיכון גבוה פי שלושה לגירושין), על הורות, על נהיגה, ועל שינה (כ-75% סובלים מבעיות שינה). השני, והכואב מכול: "הפרעת קשב שייכת רק לבנים שובבים". טעות קשה. אצל בנות ההפרעה מופיעה לרוב בגרסה השקטה. הן לא מפריעות בכיתה, הן "מרחפות" בתוך עצמן, מנסות לרצות את הסביבה, ולכן פשוט לא רואים אותן. הרבה נשים מאובחנות רק סביב גיל 17, ולעיתים אף בגיל 35 ומעלה, כשהן מאבחנות את ילדיהן ופתאום מזהות את עצמן. כמה בנות טובות בקהילה שלנו נושאות בשקט מאבק שאיש לא ידע עליו?

הכלל הראשון: חזקו את החוזקות, אל תתמקדו רק בקשיים. הנטייה הטבעית שלנו היא "לתקן" את החלש. עוד שיעורי עזר, עוד טיפולים. אבל ביטחון עצמי נבנה רק דרך צבירת הצלחות בתחומים שהילד אוהב וחזק בהם. הכלל השני: שנו את הסביבה, לא את הילד. הרבה יותר קל להנדס את הסביבה מאשר להילחם במוח. למשל, להשאיר את הדברים החשובים גלויים ובגובה העיניים במקום במגירה נסתרת. בנו הרגלים קטנים שנצמדים להרגל קיים ומסתיימים בתגמול מהנה. ואל תיבהלו כשהילד עוזב חוג אחרי חודשיים ורוצה משהו חדש. מוח כזה זקוק לגירויים מתחלפים, ובסוף הוא ימצא את התשוקה שבה הוא יהיה מעל כולם. ואל תשכחו את הכלי הפשוט מכולם: פעילות גופנית אירובית מפרישה דופמין, ובמחקרים היא נמצאה יעילה מאוד, שנייה רק לטיפול התרופתי.

ומעל הכול, זכרו: בסביבה הנכונה, הפרעת קשב היא כוח על. הילדים האלה הם היצירתיים, הסקרנים והחסונים ביותר, היזמים של המחר. תפקידנו הוא רק לעזור להם לנהל את ההפרעה, במקום לתת לה לנהל אותם.
בהצלחה!
שניאור

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

* לקבלת העלון למייל:
[email protected]

* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus