אשכנז או ספרד? הפולמוס שקרע משפחות ושינה את סידור התפילה

אשכנז, ספרד או עדות המזרח? המסע ההיסטורי שבו סידור התפילה הפך מסמל של מסורת אבות לשאלה של זהות, קהילה ושייכות
בעיירה אחת במזרח אירופה, בשלהי המאה השמונה עשרה, יושבים אב ובנו באותו בית כנסת ואינם מתפללים מאותו סידור. האב מתפלל כמנהג אבותיו מדורי דורות, בנוסח אשכנז שהביאו הראשונים מגרמניה. הבן, שנמשך אל החבורה החסידית שקמה בעיירה, מתפלל מסידור חדש, על פי נוסח האר"י.

בין שני הסידורים ההבדלים אינם עצומים: סדר פסוקי דזמרה, מילים אחדות בקדושה, הוספות פה ושם. אבל בבית ההוא, ובאלפי בתים כמוהו, עברו באותן שנים קווי שבר שהרעידו את יהדות מזרח אירופה. שכן נוסח תפילה אינו סתם טקסט. הוא ירושה, והמחליף אותו כמי שמחליף את תורת אבותיו.

ההבדלים בין הנוסחים עתיקים כמעט כתפילה עצמה. עוד בימי הגאונים היו הבדלים בין מנהג בבל למנהג ארץ ישראל, בסדרי ברכות ובנוסח שלהן, ושתי המסורות נדדו עם הנודדים. מנהג בבל דרך ספרד ומנהג ארץ ישראל דרך איטליה אל אשכנז. כל ארץ גיבשה את הנוסח שלה, וכל קהילה בתוכה את מנהגיה, וגם בתוך אשכנז עצמה נבדלו וורמייזא מפרנקפורט ופוזנא משתיהן, ולכל אחת מנהגים משלה שנשמרו בקנאות.

כל עוד הועתקו הסידורים ביד, נשם הנוסח והשתנה, ורבנים התאימו את הנוסח למנהג המקום. באו המדפיסים במאה השש עשרה וקבעו את הנוסח בדפוס: אלפי עותקים זהים יצאו ממכבש אחד, וההבדלים נעשו חומות בין קהילות שונות. ומעל הכול ריחפה אזהרה אחת, שהעמידו הפוסקים על הפסוק במשלי: שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. בהגהות מיימוניות הובא על פי הירושלמי שאין לשנות ממנהג אבות, והמגן אברהם קבע את הדברים להלכה, ודווקא בסימן העוסק בפיוטים, ששם עוברים קווי המנהג הגלויים ביותר. נוסח התפילה של אמך הוא תורה, ותורה אין נוטשים.

ואף על פי כן, השאלה מעולם לא הייתה פשוטה כפי שהיא נשמעת. עוד לפני שקמה החסידות, מאות שנים קודם, נשאל אחד מגדולי הפוסקים על קהילה אשכנזית ששקעה בתוך סביבה ספרדית ועברה בהדרגה להתפלל כמנהג ספרד, ועתה קמו מערערים הדורשים לחזור לנוסח האבות. והפוסק, מהרשד"ם, מחכמי שאלוניקי, השיב בפסק מפתיע: אף שדבר הגון הוא לאחוז במנהג אבות, וקרוב שנכנס הדבר באזהרת אל תיטוש, במקרה כזה טוב ויפה להניח את המנהג הישן ולאחוז במנהג ספרד, שהרי התפילה כבר סדורה בפיהם, ואם יחזירום עתה לנוסח שאינם יודעים, כמעט יפסידו תפילה לעולם. הרי שגם החומה הזאת יש בה שיקולים שונים, והשאלה מה גובר, ירושת האבות או תפילת ההווה, נתונה לשיקול הדעת של גדולי הדור.

ואז באה החסידות, והשאלה התלקחה כאש בשדה קוצים. תלמידי הבעל שם טוב אימצו את נוסח התפילה שעל פי האר"י, הנוסח שהמקובלים העידו עליו שהוא מכוון על פי שערי מעלה. השם שניתן לו, נוסח ספרד, מטעה עד היום: אין הוא נוסח קהילות ספרד ועדות המזרח, אלא נוסח אשכנזי ביסודו ששולבו בו נוסחאות האר"י, שהתפלל כמנהג ספרד. חסיד מפולין וספרדי מבגדד המחזיקים שניהם סידור שכתוב עליו 'ספרד' מחזיקים שני נוסחים שונים. אבל השם עשה את שלו, והמעבר אליו נראה בעיני בני אשכנז הוותיקים כנטישה גמורה. לא מתוך זלזול בירושת אשכנז עשו החסידים כן, אלא מתוך אמונה שתפילתו של האר"י פותחת שערים שאין נוסח אחר פותח, ושבדור של התעוררות מותר לנשמה לבקש את הדרך המיוחדת שלה.

אבל בעיני המתנגדים היה זה בדיוק הדבר שאין לעשותו: דור שלם קם ונוטש בבת אחת את תורת אמו, את הנוסח שבו התפללו קדושי אשכנז וראשוניה, רש"י ובעלי התוספות ומהר"ם מרוטנבורג, ולשם מה? לשם תפילה שאבותיהם לא ידעוה. ואם היום מותר להחליף נוסח, טענו, מחר יאמרו שמותר להחליף עוד ועוד, ומי יעמוד בפרץ.

שינוי הנוסח נעשה אחד מסימני ההיכר של המחלוקת הגדולה, קו שחצה עיירות ומשפחות. בית כנסת שעבר לנוסח ספרד הכריז בכך למי הוא שייך. אבות ראו בנים עוזבים את סידורם, וחשו שנעזב עמו דבר גדול הרבה יותר ושאולי עזיבת הנוסח היא פתח לעזיבה של מנהגי ותורת אבות.

הפולמוס עלה גם על שולחנם של הפוסקים, והתשובות שנכתבו בו מאלפות. מהר"ם שיק, מגדולי תלמידי החתם סופר, נשאל על אדם שנפשו חשקה לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד, והשיב להתיר, וצירף ראיה מפתיעה מספר חובות הלבבות, שמצווה שאדם מוצא בנפשו חשק יתר לעשותה, סימן הוא שיש לנשמתו שייכות מיוחדת אליה. ומנגד עמדו פוסקים שהחזיקו בכל תוקף באזהרת אל תיטוש, וראו בכל מעבר פרצה שאין לה גדר. השאלות הוסיפו להגיע דור אחר דור: בן חסידים שנעשה ליטאי, בן ליטאים שנעשה חסיד, שליח ציבור העובר לפני עמוד בקהילה שאינה נוהגת כמנהגו, וכל שאלה כזאת נושאת בקרבה את הפולמוס הישן.

גם כאן, כמו בפולמוס הפיוט, לא בא בית דין גדול והכריע. המציאות הכריעה, בדרכה האיטית. החסידים נשארו בנוסחם, והוא נעשה במרוצת הדורות תורת אמם של בניהם ובני בניהם, עד שחסיד המתפלל היום בנוסח ספרד מקיים בכך בעצמו את אל תיטוש תורת אמך. המתנגדים ויושבי ליטא נשארו בנוסח אשכנז, וקהילות המזרח בנוסחן, ותימן בנוסחיה, והמפה הזאת, על כל גווניה, היא בית הכנסת היהודי של ימינו.

ומי שמבקש לדעת מה מחזיק את המפה הזאת יחד, ימצא את התשובה בימים שאנו עומדים בפתחם. יפתח הקורא מחזור של ראש השנה, מכל עדה שירצה. הנוסחים שונים, הפיוטים שונים, הניגונים רחוקים זה מזה כרחוק גרמניה מתימן. ובלב כולם עומדת אותה עמידה לפני הקב"ה, ברכות מלכויות זיכרונות ושופרות שתיקנו חכמים, אותו ספר נפתח ואותו דין, אותם שלושה דברים המעבירים את רוע הגזרה. אלף שנות ויכוח על מילים, על פיוטים, על נוסחאות, ועל כל אלה דרך אחת שאיש לא הזיז ממקומה: בראש השנה אנו נכנסים לבתי הכנסת, מיליוני יהודים, כל אחד עם המחזור של אבותיו, איש איש ותורת אמו בידו.
והשערים, פתוחים לכולם.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

* לקבלת העלון למייל:
[email protected]

* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus