עקידת יצחק והמיכל הרגשי: השיעור שכל הורה חייב לקחת לראש השנה

ראש השנה. היום שבו אנחנו ממליכים את ה'. היום שבו, בתוך כל ההמולה של החיים, אנחנו עוצרים ומודים באמת הפשוטה והמאתגרת מכולן: לא אני השולט. יש כוח גדול ממני שמנהל את העולם. ולא במקרה, דווקא ביום החזק והמרעיד הזה, אנחנו קוראים ונזכרים בעקדת יצחק.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ה"קדושת לוי", מסביר שהניסיון של אברהם אבינו לא היה רק עצם ההקרבה הפיזית. הניסיון האמיתי היה לשחרר את הטבע הפנימי שלו. אברהם הוא איש החסד – כל המהות שלו היא להשפיע, לגדל, להעניק ולרחם. העקדה דרשה ממנו לעקוד את הדחף הזה. לבטל את רצונו העצמי ואת הנטייה הטבעית שלו לשלוט ולהיטיב, ולהתבטל לחלוטין בפני הרצון האלוהי. על כך מוסיף ה"שפת אמת" רובד נוסף ומסביר כי החידוש בעקדה הוא התמימות. היכולת של אברהם להסיר מעצמו כל מחשבה, כל תכנון אסטרטגי, וכל רצון לשלוט בתוצאות. ללכת אל תוך החושך, כסומא בארובה, מתוך אמון מוחלט.

"וַיִּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק". שלושה ימים הלך אברהם. שלושה ימים שלמים עם הכאב מפלח הלב, עם הפחד התהומי ועם הלא-נודע. המדרש מספר שמלאכי השרת בכו, ודמעותיהם נשרו אל תוך עיניו של יצחק. הכאב שם היה אמיתי. אברהם לא היה אדיש או מנותק רגשית. הוא לא ויתר בקלות, הוא הרגיש את כל כובד המשקל על כתפיו – ובכל זאת, המשיך ללכת. הפסוק מדגיש זאת פעמיים במילים שמרעידות כל לב של הורה: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". חז"ל מפרשים: זה לשחוט וזה להישחט – בלב אחד. אברהם ויצחק צועדים יחד אל תוך הסיטואציה המפחידה ביותר שיש. אין שם תמרון. אין שם ניסיון למצוא פתרונות קסם ואין שם שליטה. יש שם רק נוכחות מלאה. רק "יחדיו".

העקדה הפרטית שלנו

במסע ההורות שלנו, זה בדיוק הרגע שאנחנו מכירים כל כך טוב. הילד לא אוכל – והדחף הטבעי שלנו הוא להאכיל בכוח. הילד בוכה בלילה – והדחף הוא לרוץ מיד ולהציל אותו מהתסכול. הילד לא מסתדר בגן או במוסד הלימודים – והדחף הוא להתערב ולסדר לו את העולם. זה החסד שלנו. זה הרצון האנושי והחם שלנו להיטיב. אבל דווקא שם, אנחנו מתבקשים לעשות את ה"עקדה" שלנו.

לשחרר שליטה לא אומר לבטל את הרגש או להפוך לאדישים. להפך, זהו שיא הרגש. כדי לשחרר באמת, אנחנו כהורים נדרשים לעקוד את הדחף ההישרדותי שלנו לנהל ולתקן. אנו נדרשים להפוך להיות מיכל רגשי יציב ובטוח עבור ילדינו. להסכים לשהות יחד איתם בתוך חוסר הוודאות, הכאב והפחד, ולתת להם את המרחב לגדול ולהיות מי שהם באמת צריכים להיות. כל זאת, מתוך אמונה עמוקה בכוחות הטמונים בהם, ומתוך ביטחון שיש משענת עליונה שמלווה את כולנו.

הורות משחררת אינה אומרת "לא אכפת לי". היא אומרת את הדבר העמוק ביותר: אנחנו מרגישים את הפחד הבלתי נתפס שמשהו יקרה לכם. אנחנו מרגישים את הכאב כשאתם מתמודדים לבד וקשה לכם. ובכל זאת – אנחנו סומכים עליכם, ומאפשרים לכם לגדול.

קבלה מעשית לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה, בחרו לעצמכם רגע אחד קטן ביום שבו תעצרו:

כשהפעוט חווה סערת רגשות ובוכה בתסכול: עצרו. במקום לחשוב איך להשתיק את הבכי מיד, שאלו את עצמכם – איך אני הופך עבורו עכשיו למיכל רגשי יציב?

כשהילדה חוזרת הביתה פגועה חברתית: עצרו. במקום למהר להתערב ולפתור לה את הבעיה, שאלו את עצמכם – איך אני מחבק אותה בתוך הכאב ופשוט מאפשר לה להרגיש?

כשהילד מתקשה בלימודים או מתקדם בקצב שונה: עצרו. במקום לחשוב איך "לתקן" אותו, שאלו את עצמכם – איך אני הולך איתו בקצב שלו?

כשהמתבגר עושה בחירה שמשגעת אתכם לחלוטין: עצרו. במקום לחשוב איך להחזיר אותו בכוח לדרך המוכרת, שאלו את עצמכם – איך אני נשאר נוכח איתו בתוך זה?

"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". זו העקדה שלכם, וזו המלכת ה' האמיתית ביותר שלכם. זהו הלב של הורות מתוך בהירות: היכולת שלנו כהורים להיות המיכל הרגשי שעושה מקום אמיתי לילד, מתוך יציבות ואמונה בכוחות שלו.

שנה טובה, בהירה ומתוקה לכם ולילדיכם.

הכותבת היא מרים אוברלנדר, מנחת הורים. מלווה משפחות בגישת "הורות מתוך בהירות"