הכרת הטוב נדחקה למקום לא ריאלי | טור

במוצאי השבת האחרונה התחוללה דרמה פוליטית, כאשר גורמים שונים הפיצו את דבר הדחתם של שני בכירי דגל התורה. אינני מבקש להקדיש בערב יום הדין זמן לפרשנות פוליטית, אלא לדברי חיזוק על עצם העניין של הלבנת פנים וביזוי בפרהסיה של אנשים שעשייה ברוכה נרשמת לזכותם במשך שנים רבות. 

מדובר באנשים שהתמנו להיות שליחיהם של גדולי ישראל שנים רבות עוד לפני שנולדו אותם צעירי העסקנים המעורבים בנעשה, ובכל זאת, בראשי חוצות, ובפרט בתקשורת הכללית הצמאה לדברי לעג על ציבור שומרי התורה, הודגש שוב ושוב התואר: "חברי הכנסת המודחים".

 במחשבה שנייה, תארו לעצמכם כיצד הדברים היו נראים אילו היו נפרדים מאותם אנשי עשייה ונאמנות במעמד מכבד, בהשתתפות רבנים חשובים שנעזרו בהם במהלך השנים, מתוך דברי שבח והוקרה על פועלם להרמת קרן התורה. אילו אף היו מעניקים להם תעודת הוקרה לעיני כולם, כמה היה הדבר משפיע לטובה על העם שבשדות, הצמא לראות אהבה ואחווה, וכמה היינו מקיימים בכך את מעלת הכרת הטוב בהידור רב ובראש חוצות.

 במסכת בכורות (ה:) מובא שהחמורים סייעו לבני ישראל בביזת מצרים, בנשיאת כספה וזהבה, ולכן זכו לדורות שבאמצעותם מתקיימת המצווה החשובה של פדיון פטר חמור. וכשם שמצינו שהקב"ה גמל לכלבים שלא חרצו את לשונם ביציאת מצרים, וציוותה התורה בפרשת משפטים (שמות כ"ב, ל'): "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו", כך גם החמורים זכו להיות כלי לקיום מצווה.

 מכאן אנו למדים עד כמה גדולה מידת הכרת הטוב, אפילו כלפי בעלי חיים שאין בהם דעת. תכונה זו צריכה להיות ספוגה בקרבו של כל יהודי - לדעת להכיר ולהוקיר את מי שהיטיב עמו, מבלי לערוך חשבונות כמה אותו אדם עצמו הרוויח או נהנה בדרך לעשיית הטובה. בסופו של דבר הוא פעל עבורו, ועל כך ראוי להכיר לו טובה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר בשליחי הציבור של בני התורה, אשר גדולי ישראל סמכו את ידיהם עליהם במשך שנים על גבי שנים.

 השבוע חל יום ההילולא של רבינו החפץ חיים זיע"א, ובהקשר זה ראוי להזכיר מעשה מופלא המסופר עליו. פעם הלך החפץ חיים ברחובה של עיר והרגיש שיהודי הצועד מאחוריו טופח על חליפתו ומנקה ממנה אבק. כאשר הסתובב כדי להודות לו על עזרתו, כבר נעלם האיש מן המקום. החפץ חיים הצטער מאוד שלא הספיק למצוא אותו ולהכיר לו טובה.

 אלא שכאשר הגיע לביתו התברר כי ארנקו נעלם. בני לווייתו טענו כי ככל הנראה אותו אדם טפח על כתפו כדי להסיח את דעתו ולהוציא ממנו את הארנק.
כששמע זאת החפץ חיים, שמח ואמר שלפחות שילם לאותו אדם על שניקה את חליפתו, ולא נותר חייב לו הכרת הטוב על המעשה שעשה עבורו.
המעשה הזה מלמד אותנו לא רק על עוצמתה של הכרת הטוב, אלא גם על היכולת לראות את הטוב והחיובי שבכל אדם - גם כאשר התמונה כולה מורכבת הרבה יותר.