ראשי ענף הבנייה בקריאה להבטיח כוח אדם מקצועי ויציב גם בתשפ"ז

קרוב לשלוש שנים לאחר שעשרות אלפי עובדים פלסטינים חדלו להגיע לאתרי הבנייה בעקבות המלחמה, ענף הבנייה בישראל השתנה: המחסור החריף שאיים לעצור פרויקטים ברחבי הארץ הביא להרחבה משמעותית של העסקת עובדים זרים, וכיום מועסקים בענף כ-75 אלף מהם.

עבור אלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבנייה, שמסכם את שנת תשפ"ו, המספר הזה מלמד על שינוי מהותי. "המלחמה הכריחה את המדינה להתמודד עם בעיה שהתרענו עליה במשך שנים", אומר ניצן. "ענף הבנייה זקוק לרציפות. ברגע שמקור מרכזי של עובדים יכול להיעלם בגלל אירוע ביטחוני, כל שרשרת הביצוע נפגעת. היום כבר ברור שחייבים לבנות בסיס יציב יותר של כוח אדם".

לצד מסלולי הגיוס באמצעות הסכמים בין מדינות הורחבה האפשרות לגיוס פרטי באמצעות תאגידים ומעסיקים. ניצן מציין לטובה את פעילות משרד הבינוי והשיכון ואת השינוי שנעשה ברשות האוכלוסין וההגירה, לאחר שהמערכת הבינה כי קצב הבאת העובדים הפך בעצמו לחלק מהיכולת להחזיר את אתרי הבנייה לפעילות.

לדבריו, היתרון שהביאו העובדים החדשים אינו מסתכם בתוספת כוח אדם. קבלן שיודע כמה עובדים יעמדו לרשותו בחודשים הבאים יכול לבנות לוח עבודה אמיתי, לסגור מול ספקים וקבלני משנה ולהתקדם בפרויקט בלי לחשוש שכל שינוי ביטחוני ישבית באחת חלק משמעותי מהצוות.

"יציבות שווה כסף וזמן", מסביר ניצן. "כשמעסיק יודע שהצוות המקצועי שלו נמצא כאן גם מחר, הוא יכול להתחייב לקצב עבודה ולנהל פרויקט אחרת לגמרי. בענף הבנייה, ודאות בכוח האדם חשובה כמעט כמו מספר העובדים עצמו".

דווקא עכשיו מגיע השינוי הזה לשוק דיור שנמצא בתקופה מורכבת. הריבית הגבוהה של השנים האחרונות, המלחמה וההמתנה של רוכשים רבים השפיעו על היקף העסקאות. ניצן סבור כי אין להסיק מכך שהצורך בדירות נעלם.

"הזוגות הצעירים צריכים מקום לגור בו, והאוכלוסייה בישראל ממשיכה לגדול", הוא אומר. "כשהביקושים מתחזקים, אי אפשר להתחיל אז לחפש מי יבנה. כוח הביצוע צריך להיות מוכן מראש".

להערכתו, כדי לתת מענה לצורכי הדיור תידרש ישראל להגיע לאורך זמן לקצב של 80-100 אלף יחידות דיור בשנה. תוכניות, קרקעות ומימון הם חלק מהמשוואה, אבל בלי עובדים מקצועיים לא ניתן לתרגם אותם לדירות.

"אפשר לאשר עוד שכונה ועוד אלפי יחידות דיור", אומר ניצן, "אבל בסוף צריך צוותים שיגיעו לאתר ויבנו אותן. אם רוצים להגדיל באמת את קצב הבנייה בישראל, כוח האדם חייב להיות חלק מהתכנון ולא טיפול שמתחיל רק כשנוצר מחסור". הנתון של 80-100 אלף יחידות בשנה והקשר שלו לכוח האדם מופיעים במפורש בחומר המקור.

הביקוש לעובדים צפוי להגיע גם מכיוון אחר. פרויקטי התשתית הגדולים, בהם המטרו בגוש דן, מסילות רכבת, כבישים ותשתיות לאומיות, צפויים לדרוש בשנים הקרובות כוח אדם בהיקפים גדולים. לכן מבקש ניצן להרחיב גם את מספר מדינות המקור ולא להחליף תלות אחת בתלות אחרת.

אחד היעדים שהוא מסמן הוא וייטנאם. העובדים הסינים נחשבו במשך שנים לכוח מקצועי מבוקש בענף, אולם מספרם בישראל הולך ופוחת והאפשרות להביא עובדים חדשים מסין מוגבלת. לדברי ניצן, פתיחת מסלול משמעותי מווייטנאם יכולה לספק עובדים מקצועיים נוספים ובמקביל לפזר את מקורות כוח האדם שעליהם נשען הענף.

אלא שככל שמספר העובדים גדל, גם האחריות של המדינה גדלה. ניצן מעריך כי בכלל ענפי המשק עשוי מספר העובדים הזרים להתקרב בשנים הקרובות לכ-400 אלף, ובהמשך אף להגיע לכחצי מיליון. מדובר בהיקף שמחייב היערכות בתחומי המגורים, התחבורה, שירותי הבריאות והפיקוח.

הוא מדגיש כי הרחבת מכסות העובדים הזרים חייבת להיות מלווה באכיפה ובפיקוח: שמירה על זכויות העובדים, מניעת העסקה בלתי חוקית, פיקוח על תקופות האשרה ויציאה מסודרת מהארץ עם סיום תקופת העבודה.

"השינוי כבר התרחש", מסכם ניצן. "עכשיו צריך להפוך אותו למדיניות מסודרת: מספיק עובדים כדי שהמשק יוכל לעבוד ולהתפתח, מגוון מדינות שלא יוצר תלות חדשה, ופיקוח שיבטיח שהמערכת הזאת מתנהלת כמו שצריך. לחזור למצב שהיה לפני המלחמה יהיה מבחינת המשק צעד לאחור".