סליחה, ר' יאיר: החוב הציבורי הפתוח למצביא התורה שנשכח בקרן זווית

בערב יום הקדוש הבעל"ט, שהוא יום של חשבון נפש, בין אדם למקום ובעיקר בין אדם לחברו, שאין יום הכיפורים מכפר בלא שירצה את חברו, משהו בתוכי מבקש לעצור לרגע. כמי שעוסק מדי יום ביומו בסיקור חצרות הקודש והיכלי הישיבות, ברגעים מאושרים ושמחים וגם באלה שקצת פחות, הרגשתי כי בשולי החדשות הבהולות נותר לי ולכולנו חוב אחד פתוח. חוב ציבורי מעיק, שאינו נותן מנוח ללב. חוב שדורש מאיתנו חרטה וקבלה לעתיד.

היה זה בתחילתו של חודש ניסן, ערב שבת קודש פרשת ויקרא, הציבור החרדי התבשר על הסתלקותו של אחד ומיוחד מעסקני היהדות החרדית לדורותיה, איש שהקים עולה של תורה, איש שעולם התורה ובעיקר עולמה של יהדות ספרד חב לו את קיומו ופריחתו; המדובר הוא חבר הכנסת לשעבר הרב יאיר לוי זצ"ל. הרב לוי נטמן בתוך שעות ספורות ממועד פטירתו, יום שישי לאחר חצות היום, זמן שרבים מגדולי ישראל התפללו וייחלו לזכות להסתלק בו מן העולם ואף להיטמן במועד זה.

אלא שהשקט הרועש שליווה את פטירתו, כמו גם הדלות שבה הוזכר שמו בשיח הציבורי לאורך השנים ובעיקר לאחר פטירתו, זועקים עד לב השמיים.

אנוכי הקטן לא זכיתי להכיר את הרב יאיר לוי בימי חלדו, בתקופות שבהן הוא היה פשוט 'בולדוזר' של קדושה, מנוע אדיר של מסירות נפש. בשנים שבהן ערי הפריפריה היו שרויות בצמא רוחני עצום, והוא, הרב לוי זצ"ל, נרתם לכך בכל נימי נפשו להגשמת חזון העצמות היבשות, לבשורת הקדושה, "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". ימים על גבי ימים הוא היה חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, להקים סניף ועוד סניף של החינוך התורני. אין ספק שהרב יאיר לוי זצ"ל לא היה עוד עסקן במערכת הפוליטית; הוא היה 'מצביא', הוא היה נושא הדגל של תקומת היהדות בכל רחבי ארץ הקודש.

מעיון קצר בתקומת ופריחת החינוך התורני בארץ הקודש ניכר כי תולדותיה המפעימות שזורות היטב היטב בחייו ובפועלו העיקש של הרב יאיר לוי זצ"ל. העדויות המטלטלות שנחשפו לאחר פטירתו רק מעצימות את ההבנה עד כמה העוול הוא נורא, עד כמה אנחנו חטאנו לאמת, חטאנו לעצמנו על שלא רוממנו ונשאנו את שמו וזכרו הטהור, עד כמה הוא לא נספד כהלכה: שלוחא דרבנן שנשלח למען כל כלל ישראל כשלוחם ונאמנם של גדולי וזקני הדור זצ"ל.

שח לי ידידו הקרוב, הרב משה גריינימן שיחי', איש כביר מעש ועתיר זכויות בפני עצמו, שצעד יחד עם להבחל"ח הרב לוי זצ"ל יד ביד עוד מראשית הדרך, וכה היו דבריו: "ר' יאיר לא ידע מה זה יום ולא ידע מה זה לילה. הוא נסע מקצה הארץ ועד קצֶהָ, נכנס למקלטים טחובים ולדירות עלובות, דמעות היו מבצבצות מבין ריסי עיניו בשעה שהיה רואה ילדים טהורים, בני אברהם יצחק ויעקב, שלא ידעו צורת אות ועתה זוכים סוף סוף להתקרב לאביהם שבשמיים".

"אם זה היה דרך ארגון 'אל המעיין' או רשת תלמודי התורה, הוא פשוט חצב באצבעותיו בסלע והניח את היסודות למהפכה הרוחנית הכבירה ששינתה את פניה של מדינת ישראל, את צביון הדור כולו עד עצם היום הזה", אומר ר' מוישה ועיניו מתמלאות דמעות בכל פעם שהוא מזכיר את ר' יאיר.

אלא שהתשלום על המהפכה הזו היה כבד ונורא. המערכת המשפטית, שהחלה לגלות את עוצמת פריחתה של היהדות התורנית, ביקשה לרדוף את מחולליה, את אלו שהעניקו בדמותם ובקומתם את הכוח ליצור את אותה מהפכה רוחנית, הלא המה גדולי ישראל, מנהיג היהדות החרדית מרן הרב שך זצוק"ל ומרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. כששלוחם ונאמנם הרב יאיר לוי זצ"ל, שהוציא מהכוח אל הפועל, נמצא בעין הסערה.

הרב לוי זצ"ל יכול היה באותה שעה להפיל את האשמה על אחרים, או לחלופין לספק לחוקרים את מה שביקשו לקבל, וזה לטפול את ה"אשמה" כביכול על גדולי ישראל. אך הוא, שליח העושה שליחות נאמנה, בחר בדרך הקשה והאצילית ביותר: דרך מסירות הנפש. כן, כי גם לזה הוא הרגיש שהוא נשלח. זהו חלק בלתי נפרד מהעול המפורש שגזרו עליו גדולי ישראל.

ובעומדו למשפט, עמד כחומה בצורה כדי למנוע חילול השם, וסירב בכל תוקף לאפשר מצב שבו שמם של גדולי ישראל ייגרר חלילה אל הערכאות. הוא הפנה אליו את האש השורפת כולה, פשוטו כמשמעו. הוא נכנס אל מאחורי סורג ובריח, שילם בחירותו, בכבודו ובבריאותו, כשהוא מקבל את הייסורים והביזיונות באהבה גמורה, רק כדי שלא לפגוע בכבוד התורה.

מטלטלת היא התשובה שהשיב לבנו יחידו, כשהלה שאל אותו בכאב האם העשייה הייתה שווה את המחיר הכבד של המאסר. ר' יאיר הביט בו בפשטות של צדיק ואמר: "בזכות העשייה שלי זכיתי להתקרב לגדולי ישראל. זה היה שווה לי את הכול". וכמו שהעיד הגר"ש גריינמן במסע הלוויה: "ר' יאיר אמר למרן הרב שך והראה באצבעו - האצבע הזאת לא תעשה שום דבר נגד ראש הישיבה". 

מכאן זועקת בקשת הסליחה שלנו. סליחה של הציבור, וסליחה של כל מי שנהנה כיום מפירות עמלו ומפעלותיו הרבים.

שנים רבות מדי התרגלנו לשפוט דמויות לפי כותרות העיתונים החילוניים ולפי פסיקותיהן של ערכאות. שכחנו כי מי שנשפט ונרדף בידי אדם, פעל לעיתים כשליח נאמן של גדולי הדור וכיפר בגופו על הכלל. ר' יאיר לוי נשא על גבו אות קין ציבורי, בשעה שראוי היה לעטרו באות גבורה של מסירות נפש. הוא נשכח בקרן זווית, בודד ומיוסר, מבלי שהציבור יבין כי בנייני התורה והחינוך של ימינו מושתתים על האבנים אותן הוא חצב בדמעות ובייסורים קשים מנשוא.

בערב יום הכיפורים הזה, כשאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים ומבקשים "על חטא שחטאנו", מוטלת עלינו חובה לעמוד ולזעוק לעומתו: סליחה, ר' יאיר. סליחה שלא ידענו להעריך את גודל ההקרבה. סליחה ששתקנו מול הביזיונות. סליחה שלא הספדנוך כהלכה וכראוי לשלוחא דרבנן שמסר נפשו למען הכלל והפרט.

כעת, כשאתה נמצא במרומים, עטור בלבוש מלכות של ייסורים של אהבה, וזוכה להתרפק בצלם של מרנן ורבנן זצוק"ל, אותם שירתת בנאמנות, אנו מבקשים מנשמתו הזכה שתליץ טוב על כלל ישראל. ויהי רצון שנזכה כולנו לעשות חשבון נפש אמיתי, להכיר טובה לשלוחי דרבנן באמת, ולהיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים.