עץ שלם ביד / פרשת השבוע מהגר"ד לייבל

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). טעמים רבים נאמרו במצוות ארבעת המינים, ורובם על דרך הדרש והרמז. אך פשט הפסוק עצמו מעורר כמה תמיהות, וכדאי להתחיל מהן.

ראשית, התורה אינה נוקבת בשמות המינים. היא מתארת אותם לפי מאפיינים: פרי עץ הדר, ענף עץ עבות, ערבי נחל, וחכמים הם שלימדונו שהכוונה לאתרוג ולהדס. מדוע אין התורה נוקבת בזיהוי המדויק בפירוש? שנית: ההקשר. הפסוק הקודם פותח: "באספכם את תבואת הארץ" (ויקרא כג, לט), ומשמע שלקיחת המינים היא חלק משמחת האסיף. אבל אם כך, מדוע נבחרו דווקא מינים שאינם עומדים לאכילה? שלושה מהם אינם פרי כלל, וגם האתרוג אינו פרי שרגילים לאכול. במילים אחרות, כיצד חוגגים את האסיף במה שאין אוספים?

תמיהה שלישית עולה מן ההלכה. הגמרא דורשת "ולקחתם, שתהא לקיחה תמה" (סוכה לד:), כלומר ארבעת המינים הם יחידה אחת, ומי שנטל שלושה מהם בלבד לא קיים את המצווה כלל. אף על פי כן, בתוך היחידה הזו יש מדרגות. את הלולב אוחזים בימין ואת האתרוג בשמאל, ואת הברכה מברכים על הלולב בלבד, "הואיל וגבוה מכולן" (שם לז:). הטעם האחרון מעורר פליאה. וכי הגובה הוא סיבה לייחד ברכה למין אחד מתוך ארבעה?

נראה שהמפתח הוא בהתבוננות פשוטה בארבעת המינים כשהם בידינו. כפות התמרים הן הגזע, גוף העץ שממנו יוצא הכול; ענף עץ עבות, כשמו כן הוא, הענף; ערבי הנחל הם העלים; ופרי עץ הדר הוא הפרי. ארבעתם יחד הם אילן שלם, על כל שלבי צמיחתו. זוהי הלקיחה התמה. כשחסר אחד מהם חסר שלב בצמיחה, ולכן אין המצווה מתקיימת בשלושה. מי שנוטל את ארבעת המינים אוחז בידו עץ, מן השורש ועד הפרי, ובכך הוא מעלה על נס את הצמיחה עצמה.

מעתה מתיישבות התמיהות כולן. התורה תיארה כל מין לפי מקומו באילן, משום שהמקום הוא העיקר. העיקר הוא שיהיו כאן גזע וענף ועלה ופרי, ואיזה עץ בדיוק הוא כבר עניין משני. מטעם זה נלקחים המינים ממה שאינו נאכל. המצווה עוסקת בצמיחה עצמה, בחיוניות שהקדוש ברוך הוא טבע בעולם ושמתגלה בלבלוב האילנות, ואילו המזון שהאדם מפיק לעצמו הוא עניין אחר לגמרי. עכשיו מובן גם מדוע הברכה היא על הלולב דווקא. גובהו מבטא את שיא הצמיחה, את העץ עצמו שבו כולם תלויים, הענף, העלה והפרי.

נותר לשאול מה עניין הצמיחה לחג הסוכות דווקא? התשובה מונחת בדברי רבי אליעזר: "ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים" (תענית ב:). הצמיחה תלויה במים, והגשמים באים אחרי החג. בזמן הזה, כשהשדות כבר ריקים והשמים עדיין סגורים, האילן שביד הוא העדות שהצמיחה אפשרית. נמצא שהמינים באים לפני ה' כתפילה על השנה הבאה.

סוכות הוא חג של אסיף, והאסיף ניצב בנקודת מעבר. מאחורינו שנה שהשפיע בה ה' מטובו, ואנו אוספים את פירותיה, ולפנינו שנה חדשה, שאיש אינו יודע אם תהיה שנת לבלוב או חלילה להפך. בנקודה הזו עומד היהודי ובידו עץ שלם, והוא עושה שני דברים כאחד, הוא מודה על העבר ומבקש על העתיד. כמו שאמרו חכמים במשנה (סוכה ג, ט) "והיכן היו מנענעים בהודו לה'... ובאנא ה' הושיעה נא", בהודיה ובבקשה.

גם אנו, שאיננו חקלאים, יכולים להתבונן בד' המינים שבידינו ולחוות את התופעה המופלאה של כוח הצמיחה. זהו הכוח שהעולם מתחדש בו יום יום, ואפשר להרגיש בו את נוכחות ה' בבריאה. מי שיתבונן בכך יתרומם אל השמחה שהפסוק מצווה עליה, 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

* לקבלת העלון למייל:
[email protected]

* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus