יריית החץ וסימון העיגול: כשההחלטה קודמת ל"פסוק המתאים"

שיאה של שמחת חג הסוכות בבית המקדש היה בשמחת בית השואבה. חז"ל מתארים מעמד אדיר של שירה, ריקודים ואור: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". במרכזה של השמחה הזאת עמדה מצווה שנראית, במבט שטחי, פשוטה מאוד: ניסוך המים על גבי המזבח.

דווקא המצווה הזאת הפכה לאחד ממוקדי המחלוקת החריפים שבין חכמי ישראל לצדוקים.

הצדוקים קיבלו את התורה שבכתב, אך כפרו בסמכותה של התורה שבעל פה. הואיל ומצוות ניסוך המים אינה מופיעה בתורה שבכתב באופן מפורש, הם התנגדו לקיומה. חז"ל מספרים על כהן צדוקי שניגש אל המזבח, ובמקום לנסך את המים כראוי, שפך אותם על רגליו. תגובת העם הייתה מיידית וחריפה. הציבור הבין שלא מדובר בסטייה קטנה מסדר העבודה, אלא בהתנגשות סביב אחד מיסודותיה של היהדות.

וכאן מתעוררת תמיהה: אם אותו כהן לא האמין במצוות ניסוך המים, מדוע הסכים להשתתף בעבודה? מדוע לא סירב מלכתחילה?

מסתבר שהמחלוקת לא הייתה בין "החפצים לקיים מצוות" לבין "פורקי עול". הצדוקים לא ביקשו לעזוב את התורה. הם היו מוכנים לקיים את מה שקראו בעצמם, הבינו בעצמם והתאים למערכת המושגים שלהם. הקושי החל במקום שבו נדרשו להכיר בכך שרצון ה' אינו נקבע רק לפי הבנתו האישית של האדם.

וזהו לב העניין: האם יהודי ניגש אל התורה כדי לגלות מה היא דורשת ממנו, או שהוא ניגש אליה לאחר שכבר החליט מה נכון בעיניו, ומבקש למצוא בה אישור ואסמכתא לעמדתו.

ניסוך המים הוא אפוא לא רק "הסיפור". המים עצמם מבטאים את הנקודה שהצדוקים התקשו לקבל.

בעבודת המקדש ניסכו על המזבח גם יין. ההבדל הבסיסי בין יין למים ברור. ליין יש טעם, צבע, גוון וריח. מים, לעומתו, נתפסים כדבר פשוט, שקוף וחסר טעם. שני המשקים הללו מבטאים שתי תנועות בנפש האדם.

עו"ד רוני פאלוךצילום: באדיבות המצלם

יין מסמל עבודת ה' מתוך הבנה והרגשה. יהודי לומד את המצווה, מבין את טעמה, מתחבר לרעיון הטמון בה ואף חש סיפוק ותענוג בקיומה. זוהי עבודה שיש בה "טעם".

מים מסמלים רובד יסודי יותר: קבלת עול. האדם מקיים את המצווה בראש ובראשונה מפני שזהו רצון ה'. נקודה. גם כאשר אינו מבין, גם כאשר אינו חש התלהבות, ואף כאשר הדברים אינם מתיישבים מיד עם תפיסתו האישית, הוא יודע שהבנתו אינה אמת המידה שעל פיה נקבע רצון הבורא.

אין משמעות הדבר שהיהדות מבקשת מן האדם להפסיק לחשוב. התורה דורשת לימוד, עיון, בירור והעמקה. האדם צריך להשתדל להבין את המצוות ולהחדיר בהן חיות ורגש. אבל כל אלה באים על בסיס שקודם להם: המחויבות לרצון ה' אינה מתחילה רק במקום שבו מסתיימת ההבנה האישית.

היין חשוב, אך המים הם היסוד.

קל לקרוא על הצדוקים כעל קבוצה היסטורית שנעלמה לפני אלפי שנים. קשה יותר לזהות את דרך החשיבה הצדוקית כאשר היא מופיעה בתוכנו, בלבוש מודרני, מכובד ו"מותאם".

גם בימינו אדם עשוי לראות את עצמו נאמן לתורה, לערכיה ולתכליתה, ובכל זאת להציב את הבנתו האישית כתנאי לקבלתה. הוא מוכן לקבל את דברי התורה כל עוד הם תואמים את רוח הזמן, את השקפתו ואת תחושת הצדק שלו. כאשר הוא נתקל בהוראה שאינה מתיישבת עם כל אלה, הסדר עלול להתהפך: במקום לבחון מחדש את עצמו לאורה של התורה, הוא מתחיל לבחון את התורה לאור עמדותיו.

תופעה זו אינה שייכת לקבוצה מסוימת. במידה זו או אחרת, "הצדוקי שבך" נמצא אצל כל אדם. הוא מתעורר כאשר ברור לנו מראש מהו "רצון ה'", ורק לאחר מכן אנחנו פונים לחפש לכך סימוכין. הוא מופיע כאשר אנו מעניקים משקל מוחלט לרגש, להרגל, לאופנה הציבורית או למערכת הערכים המקובלת סביבנו, ורק אחר כך שואלים כיצד אפשר להתאים אליהם את התורה.

בעניין גישה מסוימת של "קירוב" ליהדות, התבטא הרבי מחב"ד זיע"א ברוח הפסוק "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה": מקרבים את הבריות אל התורה, ולא את התורה אל הבריות. וד"ל.

לעיתים הדבר נעשה בשם ההיגיון והמוסר, ולעיתים אפילו בשם היהדות עצמה. אין זו בהכרח דחייה של התורה, אלא פרשנות שלה באופן שמבטיח כי האדם לא יידרש לשנות את עמדתו, לצאת ממרחב הנוחות שלו או, חלילה, להודות שטעה.

זהו "הצדוקי שבך": לא מרד גלוי, אלא מצב שבו האדם נשאר הסמכות העליונה גם בשעה שהוא מדבר על סמכותה של התורה.

הסכנה הזאת מתחדדת במיוחד בתקופה שבה כל אדם נדרש להביע עמדה מיידית, ברורה ובטוחה כמעט על כל נושא. השיח הציבורי מעודד אותנו להחליט בקצב הבזק מי צודק, מי מוסרי ומי ראוי. בתוך הרעש הזה עלולה התורה הקדושה להפוך ממקור שמכוון את האדם למאגר ציטוטים שנועד לחזק את מה שכבר החליט.

הגישה התורנית מבקשת להפוך את הסדר. לא לוותר על השכל, אלא להעמידו במקומו. ללמוד, לשאול ולברר, אך לבוא אל הלימוד בנכונות כנה לשמוע ולהפנים גם תשובה השונה מזו שקיווינו לקבל. לא לשאול כיצד התורה משתלבת בתפיסת עולמנו, אלא לאפשר לה לקבוע ולעצב את תפיסת העולם עצמה.

קבלת עול אינה ביטול השכל, אלא הכרה בגבולותיו. האדם ממשיך לחשוב, ללמוד ולהעמיק, אך אינו הופך את הבנתו הפרטית לתנאי למחויבותו.

לכן עבודת ה' השלמה זקוקה הן למים והן ליין. היא זקוקה ל"מים", לנאמנות הפשוטה שאינה תלויה בטעם ובהרגשה, והיא זקוקה ל"יין", להבנה, להזדהות, להתלהבות ולשמחה. כאשר יש רק יין, קיום המצוות עלול להפוך לדבר התלוי במצב הרוח ובמידת ההסכמה האישית. כאשר יש רק מים, העבודה עלולה להישאר חיצונית ויבשה. השלמות נוצרת כאשר ההבנה והרגש צומחים על קרקע יציבה של מחויבות.

אקיים מפני שזהו רצון ה', ובו בזמן אלמד, אתבונן ואשתדל שגם שכלי ולבי יתחברו אל המצווה.

ועדיין נותרת שאלה גדולה: אם המים מסמלים קבלת עול, מדוע דווקא ניסוך המים היה מוקד לשמחה שלא הייתה כמותה? לכאורה, שמחה שייכת דווקא למקום שבו האדם מבין, מרגיש ונהנה. מה משמח כל כך בוויתור על העמדה האישית?

המענה נמצא בטבעם של המים עצמם. אכן, אין להם טעם עשיר כיין, אבל עבור אדם צמא אין דבר ערב, מרווה ומענג יותר ממים. התענוג אינו נובע מתוספת של טעם, אלא מכך שהמים משיבים לאדם דבר שחסר לו ונוגע בעצם חייו.

כך גם הנשמה. היא עשויה למצוא בעולם עניין, הישגים והנאות, אך בעומקה קיים צימאון למקורה. כאשר יהודי מקיים מצווה, ובפרט כאשר הוא עושה זאת מתוך נאמנות פשוטה לרצון ה', הוא מתחבר מחדש אל המקור שממנו באה נשמתו. זו אינה רק קבלת סמכות מבחוץ. זו חזרה אל הקשר הפנימי והעמוק ביותר שלו.

ומכאן חזרה לשמחת בית השואבה. השמחה אינה מתקיימת "למרות" קבלת העול, אלא דווקא לאורה. כאשר יהודי מפסיק לראות בעצמו את אמת המידה היחידה, הוא משתחרר מן הצורך לעצב את הכול לפי טעמו, ומתחבר אל דבר גדול ועמוק ממנו.

משום כך שאלת ניסוך המים אקטואלית כל כך. היא אינה עוסקת רק במחלוקת עתיקה בין חכמים לצדוקים, אלא בשאלה המלווה כל יהודי בכל דור: האם אני מבקש באמת לדעת מהו רצון ה', או שאני מוכן לקבל רק את מה שכבר מתאים לרצוני?

חג הסוכות מציב בפנינו את המים ואת היין גם יחד. הוא קורא לנו להבין, להרגיש ולשמוח, אך גם לזכור שהבסיס לכל אלה הוא הנכונות להקשיב.

לא לירות תחילה את החץ ורק אחר כך לסמן סביבו את העיגול. לא להחליט תחילה מהי התשובה ורק אחר כך למצוא את "הפסוק המתאים". לא לעצב את התורה בצלמנו, אלא לאפשר לה לעצב אותנו.

התוכן מתוך גיליון "התקשרות", סוכות תשפ"ו. יישר כוח לעורכים, הרבנים דוד אולידורט וישראל אריה לייב רבינוביץ שליט"א. מבוסס על "לקוטי שיחות", חלק ב', מאמר לחג הסוכות, מאת הרבי מליובאוויטש זיע"א.