הכתר שנקרע, הספרים שנבזזו והכתבים שהוחבאו: בעקבות האוצרות האבודים של העם היהודי

מעטים ידעו מה מסתתר בתוך ארון הברזל בבית הכנסת הגדול של חלב. מאחורי דלתותיו נשמר במשך דורות אחד מכתבי היד החשובים ביותר של התנ"ך - כתר ארם צובה. אנשי הקהילה שמרו עליו בקנאות, וגם כאשר שליטים התחלפו והעולם שסביבם השתנה, הכתר נשאר בחלב.

המציאות השתנתה בדצמבר 1947, לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. במהלך הפרעות שפרצו נגד יהודי העיר נפגע גם בית הכנסת העתיק, ובתוך הכאוס נעלם הכתר מעיני הציבור. כעשור חלף עד שהוברח מסוריה והגיע לישראל, אלא שכאשר נפתח מחדש התברר שחלק גדול ממנו חסר.

כתר ארם צובה בתצלום היסטורי מראשית המאה ה-20צילום: ג'ו סגל/Wikimedia Commons

לפי יד יצחק בן-צבי, כתב היד כלל במקור ככל הנראה 487 דפי קלף. כאשר הגיע לישראל ב-1958 היו בו 294 בלבד. כלומר, כ-40% מדפיו היו חסרים, ובהם כמעט כל חמשת חומשי התורה וחלקים נוספים מספרי התנ"ך. גם כיום קשה לקבוע מה בדיוק אירע לדפים החסרים - האם אבדו, נהרסו במהלך הפרעות או הוסתרו במקום כלשהו.

במשך שנים עלתה האפשרות שהדפים נשרפו במהלך הפרעות, אלא ששני ממצאים שהתגלו בהמשך הראו שלפחות חלקים מסוימים שרדו. דף שלם מספר דברי הימים התגלה אצל משפחה מיוצאי חלב שחיה בניו יורק ובהמשך הושב לישראל ונשמר עם הכתר. קטע נוסף, מספר שמות, נמצא אצל אדם ממוצא חלבי בניו יורק, ששמר במשך שנים את פיסת הקלף בארנקו כמעין קמיע. סריקה שלה הועברה לישראל. סיפורם של שני החלקים מתועד ביד יצחק בן-צבי ובאתר המוקדש לכתר.

הגילויים האלה השאירו פתוחה את השאלה מה עלה בגורלם של יתר הדפים. אם חלקים מן הכתר שרדו במשך עשרות שנים אצל אנשים פרטיים, לא ניתן לשלול את האפשרות שחלקים נוספים נמצאים גם היום באוספים פרטיים או בידי משפחות שאינן יודעות מה בדיוק נמצא ברשותן. כיום שמור כתר ארם צובה בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים, אך כ-40% מדפיו עדיין חסרים.

האנשים שהצילו נייר

לפני מלחמת העולם השנייה הייתה וילנא אחד המרכזים הגדולים של התרבות היהודית באירופה. בעיר פעלו ספריות ואוספים חשובים, ובראשם מכון YIVO וספריית שטראשון, שבהם נאספו במשך שנים ספרים, כתבי יד, מסמכים ויצירות. עם הכיבוש הנאצי הפכו גם האוספים האלה למטרה.

הנאצים אילצו קבוצה של יהודים למיין את הספרים והמסמכים. הפריטים שנחשבו בעיניהם יקרי ערך נבחרו למשלוח לגרמניה, בעוד אחרים נועדו להשמדה. בין העובדים היו המשוררים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי ואנשי רוח נוספים, שבזמן שמילאו לכאורה את הוראות הגרמנים החלו להבריח ולהסתיר חלק מהחומרים שעליהם הופקדו.

הקבוצה, שלימים זכתה לכינוי "בריגדת הנייר", הבריחה ספרים וכתבי יד לתוך הגטו, הסתירה אותם בבתים, בבונקרים ובמקומות מסתור ומסרה חומרים גם ללא-יהודים שעליהם סמכה. לפי התיעוד של ארגון יוצאי וילנא, חלק מהספרים אף הוברחו על גופם של חברי הקבוצה כששבו בכל ערב מעבודת המיון.

שמרקה קצ'רגינסקי לצד הספרים שניצלו מגטו וילנא בידי "בריגדת הנייר", בסוף שנות ה-40.צילום: מוזיאון הגאון מווילנא / LIMIS / Wikimedia Commons, CC BY 4.0

התמונה מופצת בהתאם לרישיון CC BY 4.0.

לאחר המלחמה התברר שהצלת הספרים לא הסתיימה עם סיום הכיבוש הנאצי. חלק מהחומרים שהנאצים שלחו לגרמניה אותרו והגיעו לבסוף ל-YIVO בניו יורק, בעוד חומרים אחרים נותרו בווילנא, שכעת הייתה תחת השלטון הסובייטי.

בשלב הזה נכנס לתמונה הספרן הליטאי אנטנאס אולפיס. לפי התיעוד של YIVO, אולפיס הסתיר חומרים יהודיים בבניין ששימש מאגר ספרים וכך מנע את השמדתם או את פיזורם. האוסף שהסתיר התגלה מחדש רק ב-1988. חלק מהספרים שניצלו מידי הנאצים נדרשו אפוא לעבור תקופת הסתרה נוספת לפני שניתן היה לחשוף אותם מחדש.

הספרים שאיש לא בא לדרוש

הסיפור של וילנא היה חלק מתמונה גדולה בהרבה. עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו ברחבי אירופה כמויות עצומות של ספרים, כתבי יד וחפצי יודאיקה שנבזזו בידי הנאצים. בחלק מהמקרים הבעלים שרדו וניתן היה לאתרם ולהשיב להם את הרכוש. במקרים רבים אחרים כבר לא היה למי להחזיר אותו.

באופנבך שבגרמניה הקים הצבא האמריקני מרכז שאליו רוכזו ספרים וארכיונים שנבזזו. הארכיון הלאומי של ארצות הברית מתאר את מחסן אופנבך כמרכז שהתמחה בעיקר בחומרים יהודיים, ספרים וארכיונים. אנשי המרכז ניסו לזהות מאין הגיע כל פריט ולהחזירו למקום שאליו השתייך.

העבודה דרשה לא פעם חיפוש אחר הפרטים הקטנים ביותר. חותמת דהויה, הקדשה בכתב יד או סימן בעלות יכלו להיות הרמז היחיד שממנו ניתן היה לגלות מאיזה בית כנסת, ישיבה, ספרייה או משפחה נלקח הספר.

המאמץ הזה הותיר אחריו תיעוד מעניין בפני עצמו. בספרייה הלאומית שמורים אלבומים שהוכנו באופנבך ובהם תצלומים של חותמות וסימני בעלות שנמצאו בספרים שנבזזו מיהודים. האלבומים סודרו לפי אזורים גאוגרפיים, ובחלקם נרשמו גם ספריות ובעלים מווילנא, קובנה וקהילות אחרות.

היקף המבצע היה עצום. לפי הארכיון הלאומי האמריקני, עד 1952 הועברו יותר מחצי מיליון ספרים יהודיים לארגון Jewish Cultural Reconstruction לצורך חלוקתם מחדש. לפחות 150 אלף מהם נשלחו לארצות הברית, ואחרים הגיעו למדינות נוספות ולירושלים.

אלא שגם אחרי עבודת הזיהוי נשארה בעיה שלא תמיד ניתן היה לפתור. מה עושים בספר שהיה שייך לבית מדרש שכבר אינו קיים, ולמי מחזירים ספרייה של משפחה שלמה כאשר איש מבני המשפחה לא שב? במקרים כאלה החותמת, ההקדשה או השם שנכתב בעמוד הראשון נותרו לפעמים הסימן היחיד לכך שהספר עמד פעם על מדף בבית יהודי, בבית כנסת או בישיבה באירופה.

מתחת למים בבגדד

ב-6 במאי 2003 נכנסו 16 חיילים אמריקנים למטה המודיעין העיראקי בבגדד. אנשי הצוות נשלחו לחפש חומרים הקשורים לנשק גרעיני, ביולוגי וכימי, אך במרתף הבניין הם מצאו אוסף מסוג אחר לחלוטין.

הקומה הייתה מוצפת בכ-1.2 מטרים של מים, ומתחת למים שכבו אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים הקשורים לקהילה היהודית בעיראק. לפי הארכיון הלאומי של ארצות הברית, יותר מ-2,700 ספרים ועשרות אלפי מסמכים נמצאו במקום. החומרים, המתוארכים מאמצע המאה ה-16 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20, כללו ספרי קודש לצד מסמכים של מוסדות הקהילה, בתי ספר, בתי חולים ומשרד הרב הראשי בבגדד.

המצב חייב פעולה מהירה. החום והלחות של בגדד גרמו לעובש להתפתח, ולאחר שאיבת המים הוצאו החומרים מן המרתף והוכנסו בהמשך למשאית קירור כדי לעצור את המשך הנזק. בהסכמת נציגים עיראקים הם נשלחו כשהם קפואים לארצות הברית, שם עברו ייבוש בהקפאה, ניקוי, שימור ודיגיטציה. כך מתאר הארכיון הלאומי האמריקני את מבצע ההצלה.

עצם העובדה שהאוסף נמצא במטה המודיעין העיראקי הפכה לחלק בלתי נפרד מהסיפור. בזמן הגילוי נותרו בעיראק יהודים מעטים בלבד, אך במרתף נמצאו מסמכים של קהילה שחיה במדינה במשך דורות. לצד ספרי הקודש היו שם תעודות בתי ספר, מכתבים ורישומים של מוסדות יהודיים - חומרים שנשארו בבגדד שנים לאחר שרוב בני הקהילה כבר עזבו אותה.

הספר שלא הסכים להיעלם

הגדת סרייבו היא כתב יד מאויר שנוצר בספרד בימי הביניים. במשך מאות שנים נדדה ההגדה עד שהגיעה לבוסניה. ב-1894 רכש אותה המוזיאון הלאומי בסרייבו ממשפחת כהן הספרדית בעיר, תמורת 150 כתרים. כך מתועד ברישומי המוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.

עמוד מאויר מתוך הגדת סרייבו, שנוצרה בספרד במאה ה-14 ושרדה את הכיבוש הנאצי ואת המצור על סרייבו.צילום: המוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה / Wikimedia Commons

בימים הראשונים לאחר כיבוש סרייבו ב-1941 דרשו השלטונות הגרמניים ממנהל המוזיאון, יוזו פטרוביץ', למסור להם את כתב היד. פטרוביץ' והאוצר דרוויש קורקוט הצליחו להתחמק מהדרישה ולהוציא את ההגדה מטווח ידם של הגרמנים.

מכאן הפרטים נעשים פחות ודאיים. לפי העדויות שאותן מגדיר המוזיאון הלאומי כמהימנות, ההגדה הוסתרה במסגד באחד הכפרים המוסלמיים באזור הר ביילשניצה ונשארה שם עד סוף מלחמת העולם השנייה.

כחמישים שנה לאחר מכן מצאה את עצמה ההגדה שוב באזור מלחמה. עם תחילת המצור על סרייבו ב-1992 עמד המוזיאון בקו החזית וספג הפגזות כבדות. גם הפעם ההגדה שרדה. לאחר המלחמה היא שבה למוזיאון, וכיום היא נשמרת בחלל מאובטח ובתנאי שימור קפדניים.

המסלול שעבר כתב היד כולל את ספרד, הבלקן, הכיבוש הנאצי ומלחמת בוסניה. במהלך השנים שבהן נשמר בסרייבו הוא עמד לפחות פעמיים בפני סכנה ממשית בעקבות מלחמות, ובשני המקרים הצליחו אנשי המוזיאון לשמור עליו.

הכתר שנעלם מדמשק

בבתי הכנסת של יהודי דמשק נשמרו כתבי יד עתיקים של התנ"ך שכונו "כתרים". אחד מהם, כתר דמשק, נכתב בבורגוס שבספרד בשנת 1260. הקטלוג של הספרייה הלאומית מתעד את מקום כתיבתו, את שנתו ואת שמו של הסופר, מנחם בן אברהם בן מאלך.

עמוד מאויר מתוך כתר דמשק, שנכתב בבורגוס שבספרד בשנת 1260.צילום: הספרייה הלאומית / Wikimedia Commons, CC BY-SA 4.0

התמונה מופצת בהתאם לרישיון CC BY-SA 4.0.

בשלב כלשהו במסעו הגיע כתב היד לדמשק ונשמר בבית הכנסת חושבאשה אלענאבי. בשנת 1940 הוא נעלם מבית הכנסת, ומיקומו נותר לא ידוע במשך יותר משני עשורים.

ב-1962 הופיע כתב היד מחדש במכירה בלונדון. הוא נרכש עבור הספרייה הלאומית וכיום הוא שמור בירושלים. בניגוד לדפים החסרים של כתר ארם צובה, במקרה הזה כתב היד שנעלם נמצא מחדש והגיע לישראל.

החדר שהתמלא במשך מאות שנים

בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט, קהיר העתיקה, היה חדר גניזה שאליו הוכנסו במשך דורות כתבים שלא רצו להשמיד. אלא שבקהיר לא נשמרו רק ספרי קודש. אל הגניזה הגיעו גם מכתבים אישיים, חוזים, מסמכים משפטיים, חשבונות, רשימות ושטרות - ניירות יומיומיים שבזמן כתיבתם לא נועדו להפוך למקור היסטורי.

בסוף המאה ה-19 החל להתברר היקף החומר שנשמר שם. ב-1897 הגיע החוקר שלמה שכטר לקהיר, ולאחר שקיבל את הסכמת הקהילה היהודית העביר כמות עצומה מן החומר לקיימברידג'. לפי אוניברסיטת קיימברידג', אוסף טיילור-שכטר המוחזק כיום בספריית האוניברסיטה כולל כ-193 אלף קטעי כתבי יד.

עמוד מתוך כתר דמשק, כתב יד מקראי שנכתב בבורגוס שבספרד בשנת 1260צילום: הספרייה הלאומית / Wikimedia Commons

דווקא המסמכים היומיומיים הם חלק גדול מחשיבותה של הגניזה. מכתבים בין בני משפחה, חוזים, חובות, מסמכים משפטיים וחשבונות מאפשרים לחוקרים ללמוד לא רק על הספרות והדת של התקופה, אלא גם על הדרך שבה אנשים חיו, עבדו, סחרו וניהלו את ענייניהם.

לצד הטקסטים הדתיים והספרותיים נשמרו אלפי עדויות לחיי היומיום של יהודי האזור. חוקרי קיימברידג' מתארים את האוסף כמקור יוצא דופן לא רק לחקר היהדות, אלא גם לחקר חיי החברה והכלכלה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון.

יותר ממאה שנה לאחר שהקטעים הגיעו לקיימברידג', העבודה עליהם עדיין נמשכת. חוקרים ממשיכים לקטלג ולחקור את החומרים, ובמקרים מסוימים אף לחבר מחדש קטעים שהופרדו זה מזה במשך השנים.

הקהילה שחזרה מתוך הדפים

מאות מסמכים מן המאות ה-11 עד ה-13 התגלו באזור אפגניסטן של ימינו. האוסף זכה לכינוי "הגניזה האפגנית", והספרייה הלאומית מתארת אותו כמקור נדיר במיוחד לעולמה של קהילה יהודית שעל חייה ידוע מעט מאוד ממקורות אחרים.

שלמה שכטר חוקר את קטעי גניזת קהיר, בסביבות שנת 1898צילום: ספריית אוניברסיטת קיימברידג' / Wikimedia Commons

ב-2013 רכשה הספרייה הלאומית חלק מן האוסף. כיום היא מחזיקה בכ-250 מסמכים ממנו, ובהם טקסטים דתיים, מסמכים משפטיים, מכתבים ורשומות. חלק מהחומרים כתובים בפרסית-יהודית - פרסית באותיות עבריות. לפי הספרייה הלאומית, מדובר במקור ראשוני מרכזי לחקר אותה קהילה יהודית ששגשגה באזור.

המסמכים מאפשרים לראות גם את החיים הרגילים של בני הקהילה. לצד ענייני דת נמצאים בהם פרטים על מסחר, חובות, משפחה ויחסים עם הסביבה שבה חיו. עבור החוקרים מדובר בחומר משמעותי במיוחד, משום שמעט מאוד מקורות אחרים שרדו מאותה קהילה.

כך, מאות שנים לאחר שנכתבו, מסמכים שנועדו במקור לעניינים פרטיים, משפטיים או מסחריים הפכו לאחד המקורות המרכזיים שמהם ניתן ללמוד כיצד חיו יהודים באזור אפגניסטן באותה תקופה.

מה נשאר אחרי שהקהילה נעלמת

האוספים האלה הגיעו למקומות שבהם הם נמצאים היום בדרכים שונות מאוד. חלקם הוברחו בזמן מלחמה, אחרים נמצאו במחסנים ובמרתפים, ויש כאלה שנשמרו במשך מאות שנים במקום אחד עד שחוקרים הבינו את חשיבותם.

חלק מהאוצרות נמצאים כיום מאחורי זכוכית ובתנאי טמפרטורה ולחות קפדניים. אחרים מפוזרים בין ספריות, מוזיאונים וארכיונים ברחבי העולם. לצד כתבי יד מפוארים נמצאים בהם גם חפצים ומסמכים שנראים פשוטים בהרבה - חותמת של ספרייה, חשבון, חוזה או מכתב משפחתי - אך לעיתים דווקא מהם ניתן ללמוד כיצד נראו חייה של קהילה שכבר אינה קיימת באותו מקום.

ובכל זאת, לפחות תעלומה אחת נותרה פתוחה. כמעט שמונים שנה לאחר הפרעות בחלב, כ-40% מדפי כתר ארם צובה עדיין חסרים. ביד יצחק בן-צבי אומרים שגם כיום לא ניתן לדעת אם הדפים אבדו, נהרסו או הוסתרו.

העובדה ששני חלקים מן הכתר כבר הופיעו מחדש משאירה אפשרות שגם דפים נוספים שרדו. אחד החלקים נמצא אצל משפחה מיוצאי חלב בניו יורק, ואחר נשמר במשך שנים בארנקו של אדם ממוצא חלבי.

ייתכן ששאר הדפים אבדו לתמיד, אך כל עוד אין לכך תשובה ברורה נותרת גם האפשרות שחלק מהם נמצאים באוסף פרטי, בכספת או בין ספרים שעברו בתוך משפחה במשך עשרות שנים, מבלי שמי שמחזיק בהם יודע בדיוק מה נמצא בידיו.