חרדיות, חרדות אבל גאות: האימהות והנשים שעומדות מאחורי לומדי תורה העריקים מדברות

הן ממשיכות לעבוד, לגדל ילדים ולנהל בית, אבל ניידת משטרה בכביש יכולה לעצור לרגע את הנשימה. ארבע נשים, מקהילות שונות, מספרות בראיון בלעדי ל'בחדרי חרדים' על החיים לצד בעל או בן שמוגדר עריק: על החשש ממעצר, ההתמודדות עם הסנקציות, השגרה שלא עוצרת ובעיקר על הגאווה והאמונה שמלוות אותן

מבחוץ, החיים ממשיכים כרגיל. הילדים הולכים למסגרות, האמהות יוצאות לעבודה, הבעלים לכולל והבחורים לישיבה. אבל מתחת לשגרת היום יום מסתתרת מציאות חדשה - החשש ממעצר, המבט על ניידת משטרה, המחסומים בכבישים והאפשרות שהטלפון מהבית או מהישיבה יביא איתו בשורה לא פשוטה.

בחורי ישיבה בלימודםצילום: שוקי לרר

עבור חלק מהמשפחות מדובר במציאות שנכנסה לחייהן רק לאחרונה. עבור אחרות, במיוחד בפלג הירושלמי, ההתמודדות עם מעמד של מי שאינו מתייצב בלשכת הגיוס מוכרת כבר שנים.

ארבע נשים, מקהילות שונות ומרקעים שונים, מספרות ל'בחדרי חרדים' על החיים בתוך המציאות הזו. חלקן נשות אברכים, אחרות אמהות לבחורי ישיבה. אצל כולן יש פחד במידה כזו או אחרת, אבל לצד הפחד עולה שוב ושוב תחושה אחרת - גאווה.

א. משתייכת לפלג הירושלמי, אם לשבעה ומחנכת בתיכון בצפון הארץ. מבחינתה, המציאות הנוכחית אינה חדשה: "אנחנו ב"ה מתנהלים לכאורה כרגיל ללא שינויים מיוחדים. היות ואנחנו משתייכים לפלג הירושלמי, אצלנו העניין לא חדש ונכנס באיזשהו מקום לסדר היום", היא אומרת. "אנחנו שומרים על שגרה רגילה לחלוטין ומנהלים חיי יום יום רגילים".

גם ר. חסידת גור, המתגוררת בפריפריה ועובדת בהוראה, מתארת מציאות דומה. היא אם לשני ילדים, ולדבריה, "החיים ממשיכים כרגיל"

היא אינה מרגישה במהלך היום את המציאות הזו, אלא שכשמגיע מחסום משטרתי, משהו משתנה. "במחסום משטרתי, אני קצת לחוצה". בכל פעם שיש מחסום, מספרת ר., בעלה אומר "מזמור לתודה" ותורם כסף לצדקה, בתקווה שהכול יעבור בשלום.

אלא שמתחת לשגרה הזו קיימת מחשבה שלא הייתה שם בעבר. "היום עדיין יש לי כל הזמן מחשבה ביציאה מהבית כזאת שאולי יעצרו את בעלי", היא אומרת.

גם ח. מבני ברק, אם לשלושה בחורי ישיבה שמוגדרים עריקים ולאברך נוסף, מספרת שהמצב אינו מטלטל אותה.

חזרה לזמן אלולצילום: חיים גולדברג, פלאש 90

אצל א.  החשש עדיין נוכח. "באמת כשאני רואה ניידת משטרה או מחסום משטרתי ואני עם בעלי, זה קצת מלחיץ אותי, היות ולא נעים לי לחשוב שייקחו אותו למאסר ל-20 יום בכלא 10 במקרה הטוב, אם לא יאריכו את זה עוד קצת".

היא מספרת על רגע שבו ראתה משטרה צבאית מגיעה לרחוב שלה. בעלה לא היה בבית והיא נבהלה והתקשרה אליו מיד. "בעלי, בגאווה של לומד תורה, הרגיע אותי ואמר לי: 'מקסימום אהיה בכלא, אל דאגה, זה זכות לשבת בכלא בגלל לימוד התורה'".

לדבריה, בתחילת הדרך היה לה קשה מאוד לראות משטרות, אך עם הזמן היא פיתחה דרך להתמודד עם הפחד. "היום אני כבר הרבה פחות נלחצת ומפחדת מהמשטרות. הרגלתי את עצמי שכשאני רואה ניידת או מחסום לומר פרק תהילים ולהתחזק באמונה שלמה שמה שה' עושה הכול לטובה".

היא אף מספרת כי היא מעדכנת את בעלה כאשר היא מזהה משטרה צבאית, כדי שיוכל להעביר את המידע בקווים המשמשים את הציבור.

"בנסיעה בבין הזמנים עם הילדים שלי לפארק, בדרך ראיתי משטרה צבאית עומדת לקראת סוף המסלול של נחל פרוד. חייגתי לבעלי ואמרתי לו לעדכן בקווים. היה לי ברור שהם חיפשו עריקים, כי בין הזמנים זה זמן שבחורים ואברכים מטיילים".

לדבריה, אין בכך מבחינתה רצון "להתחבא" מתוך פחד, אלא ניסיון שלא להכניס את עצמה או אחרים למצב שבו המעצר יכול להימנע.

המשטרה הצבאיתצילום: שאטרסטוק

גם ח. מבני ברק מספרת שכאשר היא רואה ניידת משטרה כשהיא לבדה, היא אינה חושבת על ילדיה. "אם אני איתם באוטו והם הנהגים, אז אני יכולה להחסיר פעימה".

היא אינה מבקשת מהם לעדכן אותה כשהגיעו למקום, אך כן ממליצה להם להיזהר במקומות שבהם היא חושבת שיש סיכון וקיימות במקום ניידות משטרה. "ממליצה להם להיזהר ממקומות שבהם יש ריכוז של ניידות משטרה, שלא יתקרבו לשם".

אצל נ. מנהלת תיכון בצפון ואם לשמונה, המשתייכת לקהילה הספרדית, החשש נוגע במיוחד לבן שלה, בחור ישיבה. "ממה אני הכי מפחדת היום? מהמעצר. הוא ילד עדין נפש, לא רוצה לדמיין חלילה".

היא מספרת על מקרה שבו הבן נסע חזרה לשבת חופשה, נעצר על ידי פקח שבדק את הרב קו. "הפקח אומר לו: 'אתה יודע שאני אמור להזמין לך ניידת כרגע, אבל אתה נראה לי בחור טוב – תסדר את העניינים מול המשטרה'". היה מדובר ברגע של חסדי ה', שליח טוב.

לצד החשש, כמעט בכל אחד מהסיפורים חוזר אותו אלמנט: הנשים מספרות שהבעלים והבנים עצמם משדרים להן ביטחון.

א. מספרת שבעלה אינו לחוץ מהמצב. היא זו שנלחצת יותר. "הדבר היחיד שנותן לי כוח בכל הניסיון הזה הוא שאנחנו עושים הכול למען לימוד התורה ואנחנו לא נתפשר בשום צורה ודרך בגלל כל מיני איומים של מעצרים ושלילת זכויות".

היא מתארת את בעלה כמי שנותן לה את "ההשקפה הנכונה" ברגעים שבהם היא מתקשה.

גם אצל ר. שניהם רגועים יחסית. לדבריה, בעלה אינו משדר חשש, וכשהיא חוששת הוא אומר לה: "חייבים להמשיך שגרה".

אצל נ., דווקא הבן הוא שמרגיע אותה: "שוחחתי איתו על כך ושיתפתי אותו בחששות שלי והוא הרגיע אותי: 'אמא, ממה את מפחדת? התורה איתנו. זו זכות להיות חלק'. במקום שאני ארגיע אותו ואתן לו ביטחון, הוא הרגיע אותי ונתן לי את התחושה שהכול שווה בשביל התורה".

היא מספרת כי גם כשהיא חוששת, הבן משדר ביטחון ואומר לה: "אמא, אל תדאגי".

שוטרים במחסוםצילום: דוברות המשטרה

ההתמודדות אינה מסתיימת בחשש ממעצר. חלק מהנשים מספרות על השלכות שהן חשות בתוך המשפחה.

א. מספרת כי בתחילת השנה רשמה את בתה למעון. כשניסתה לאחר כשבועיים להגיש בקשה להנחה, הופיעה בפניה הודעה שלפיה הזכאות נשללה בשל עריקות בעלה. "בתחילה התעצבנתי ולא ידעתי מה אני הולכת לעשות", היא מספרת. "בסוף הבנתי שזה הניסיון שלנו עכשיו. הודעתי למנהלת המעון שאני נאלצת להוציא את ביתי מהמעון". היא מדגישה כי מבחינתה אינה רוצה לעשות זאת מתוך תחושת מסכנות. "אני גאה בזה שבעלי עריק בגלל שהוא לא תומך בחוק התגייסות לצבא".

לדבריה, המחיר הכלכלי מורגש גם ברמת הבית. "ברור שזה לא קל לשלם הרבה יותר במעונות ובגזרות החדשות שינחתו עלינו", היא אומרת, ומוסיפה כי גם שלילת זכאות לסיוע בשכר דירה או לתוכניות דיור, לדבריה, אינה פוגעת רק באדם עצמו.

"ברור שהסנקציות מגיעות גם על המשפחה ולא רק על העריק עצמו. שלילת זכאות במעון תבוא על חשבון שעות העבודה שלי שאצטרך לקזז, ואז ממילא ההכנסה תרד וממילא זה ישפיע על המצב הכלכלי בבית".

ר. מספרת שאצלם כרגע לא מורגש באופן ממשי מבחינת סנקציות, אך היא מודה שהמציאות עצמה כבר משפיעה על תחושת השגרה.

נ. מציינת שטיסות הפכו לבעיה מבחינת בנה. "הוא מאוד רצה להיות אצל רבי שעיה", היא מספרת.

אצל ח. ההתמודדות המשפחתית מקבלת ממד אחר. לדבריה, המתח סביב הנושא קיים במשפחה "עוד לפני השבעה באוקטובר", והוא יצר לדבריה מתח נוסף בין בני המשפחה המורחבת, יותר ויכוחים וריחוק.

אחד הפחדים שחוזר אצל הנשים אינו בהכרח עצם הישיבה בכלא, אלא הרגע שבו המעצר מגיע לפתח הבית.

א. אומרת: "מה שמלחיץ אותי זה שיבואו לי באמצע הלילה וידפקו על הדלתות באגרסיביות או יפרצו אותה. זה לא חוויה נעימה לאף אחד, בלשון המעטה". היא אומרת שאם תתרחש סיטואציה כזו, היא תנסה להזעיק את הציבור באמצעות הקווים הקיימים.

אצל נ. הפחד דומה. "אני כל הזמן מדמיינת אותם דופקים על הדלת ואיך אני מבריחה את הבן מהמרפסת", היא אומרת. ובכל זאת, היא משתדלת שלא לתת לפחד לנהל את חייה. "אני סומכת על ריבונו של עולם, ככה שזה לא מה שמטריד אותי, ומתפללת שהסיוט הזה ייגמר".

גם הילדים אינם מחוץ לתמונה.

א. מספרת שילדיה יודעים שאביהם מוגדר עריק והם גאים בכך. לדבריה, יש לה ילד אחד שחושש יותר וכשהוא רואה משטרות הדבר מלחיץ אותו. "בעלי הסביר לו כמה וכמה פעמים שהוא לא מפחד לשבת בכלא בגלל שהוא לומד תורה והתורה היא זו ששומרת עלינו".

היא מתארת כיצד הייתה רוצה להגיב אם בעלה ייעצר. "אם היו מודיעים לי שבעלי עצור, הייתי קוראת לכל הילדים ומספרת להם ומדליקה להם שירים של 'אשריך שנתפסת על דברי תורה' ורוקדת איתם ומראה לכולם כמה אנחנו שמחים וגאים בדרך ולא נוותר עליה בשום אופן".

ר. אומרת שהמסר שהיא רוצה שילדיה ייקחו מהתקופה הזו הוא פשוט: "שהתורה זה הדבר הכי חשוב".

הספד במיר ברכפלדצילום: שוקי לרר

המשפט 'אמא, אני יוצא' מקבל משמעות אחרת

אצל נ. המשפט הפשוט הזה מקבל משמעות עמוקה במיוחד. "אמא, אני יוצא" - שתי מילים שבשגרה נשמעות מובנות מאליהן, אבל מבחינתה הן מלוות היום גם בחיבוק ובתפילה היא אומרת: "קודם כל חיבוק. רוצה שירגיש תמיד, כל רגע, שאנחנו איתו ומחכים לו שיחזור. מתפללת שיזכה ליהנות מהלימוד וירגיש את העוצמה של הזכות להיות בן תורה".

אבל לצד החיבוק היא אומרת: "יש כמובן את החששות מהדרך, שלא יתפסו אותו".

היא מתארת את בנה כמי שממשיך את שגרת חייו. "החיים רגיל, הם סובבים בעולם של בחורים. איך הוא אמר לי פעם: 'אמא, כולם עריקים, אין לזה סוף'".

מאחורי האידיאולוגיה והוויכוח הציבורי נמצאת גם חוויה פשוטה מאוד של אמא ששולחת בן צעיר מהבית.

נ. מספרת על בנה הבכור, שיצא מהבית בצפון הרחוק לישיבה בירושלים. "זה לא כזה קל לשלוח נער רך בשנים מהבית. אני מרגישה שלקחו לי חלק ממני". היא נזכרת בתקופה שבה היה לבנה קשה מאוד להסתגל לישיבה. לאחר שיחת טלפון מלאה בבכי ובגעגועים, אמר לה בעלה: "אני מרגיש כמו עקידת יצחק. לקחו לי חלק ממני".

היום, היא מספרת בגאווה, אותו בן נשוי, אברך, מוסר שיעורי תורה ולומד לדיינות.

וכשהיא נשאלת מה הייתה אומרת לבנה רגע לפני שהוא יוצא מהבית, התשובה קצרה: "גאה בך. תודה שזיכית אותי להיות אמא שלך".

מה רואות האמהות בבחורי הישיבות?

נ. מספרת שהיא רואה בבנה "גאווה", כשהיא נשאלת מה היא מרגישה כשהיא מסתכלת עליו. "הגשמת הייעוד שלי, חוליה בשרשרת של עם ישראל, מקיימת על מלא מסירות נפש, בפרט בדור כמו שלנו".

היא מספרת על הערכתה לבחורים שממשיכים ללמוד למרות הפיתויים והמציאות שמסביב. "אין הערכה ללומדי התורה, והוא חיל בצבא ה', ממשיך ולא מוותר בגאווה ויום יום רחוק מהבית, מהאוכל והחיבוק של אמא".

גם ח. מתארת את התקופה ככזו שגרמה לבחורים ולהורים להיות "יותר נוכחים ויותר יציבים".

"הפחד הזה או ההאשמה לציבור החרדי מכריחה את הציבור עצמו גם להתמודד עם המצב הזה", היא אומרת. "אז קורה מצב שבזכות אלה - השונאים, המקשים וכו'. אנחנו נצרכים או להתחזק או להיחלש".

לדבריה, מבחינתה זו נקודת בחירה שמחדדת את העמדה של מי שבוחר להמשיך בעולם התורה.

לומדי תורהצילום: יעקב נחומי, פלאש 90

כשנשאלו ארבעתן מה הן מרגישות שאף אחד לא יכול לקחת מהן כל אחת מהן השיבה באופן שונה:

א. אומרת: "התורה היא זו שמחזיקה אותנו לאורך כל הדרך".

ר. אומרת: "ה' שומר עלינו והתורה תמיד תנצח ותשמור על כולם".

נ. מדברת על "הזכות להיות חלק מבני התורה", ואומרת כי זו זכות שאיש אינו יכול לקחת מהם.

ח. מדברת על "האמונה, הכוח של התורה ומסירות הנפש".

בין אמא חרדית לאמא של חייל

ר. מבקשת להעביר מסר גם לחיילים ולהוריהם: "אתם הולכים לצבא ובאמת מוסרים את החיים ומגינים על המדינה, ובאמת שאני מעריכה את החיילים וההורים שלהם. יחד עם זאת, אני כחרדית מצווה ועושה בשמחה את הוראת הרבנים ושמחה לתת את ההגנה הרוחנית".

נ. אומרת שאמא של חייל ואמא חרדית אינן בהכרח רחוקות זו מזו כפי שנדמה. "אני לא יכולה לדון אותה, גם היא מוסרת נפש", היא אומרת על אמא של חייל. ואם אמא חילונית תגיד לה שבנה רוצה ללמוד תורה אך קודם מתגייס, היא משיבה: "אשריו". "מה אני חושבת שמשותף לי ולאמא של חייל?" היא שואלת. "שתינו מוסרות את הנפש".

ח. מרחיבה את הדברים. " ששתינו מאוד אוהבות את הילדים שלנו, שתינו מאוד אוהבות את העם שלנו, שתינו רוצות שיעריכו את הילדים שלנו, שתינו יודעות שהם כילדים זקוקים להערכה שלנו ושל כל הציבור".

היא מספרת על שיחה שקיימה עם אישה חילונית מיבנה, שאמרה לה לדבריה שהצלחה של חינוך ילד יהודי היא שיילמד תורה, ואם אינו מצליח בלימוד - שיתגייס לצבא.

לדבריה, אותה אישה אמרה לה: "אתם הצלחתם הכי הרבה, אז מה יש לי להגיד לכם? אנחנו הכישלון".

ח. מספרת כי האישה הסבירה לה שבעידן של מחשבים, אייפדים ואייפונים, קשה להבין איך משפחות מצליחות לגדל ילדים שמוכנים לשבת וללמוד תורה במשך שנים."הצבא הוא הרבה יותר אקשן ומטרה, אתם לא רואים את ההצלחה, אתם רק מושפלים, ועדיין הילדים שלך שם – ניצחתם", היא מספרת שאמרה לה.

כשנשאלה מה הייתה עונה אם אמא לחייל הייתה אומרת לה: "אני לא מבינה איך את יכולה לתת לבן שלך לא להתגייס". ח. הדגישה כי אינה מצפה בהכרח שאם שאינה מגיעה מהעולם החרדי תבין את הבחירה של בנה. "אני לא יודעת איך את יכולה לתת לבן שלך לא ללמוד תורה", היא אומרת. "הוא לומד תורה, ואם את לא מבינה את העומק של זה, אני הכי מבינה אותך בעולם. גם לי לקח שנים להבין".

חרדים בלשכת הגיוס בירושליםצילום: חיים גולדברג, פלאש 90

"לא פרזיטית שלא מבינה אמא של חייל"

נ. מבקשת לשנות את האופן שבו היא חושבת שהציבור החרדי נתפס. "אמא חרדית היא לא פרזיטית שלא מבינה אמא של חייל", היא אומרת. "אנחנו מעריכים כל יהודי, והתורה היא אבן היסוד של העם היהודי ואי אפשר לפגוע ולרמוס אותה עד עפר".

היא מבקשת שגם כאשר מדברים על בחורי הישיבות, יזכרו שמדובר בבני אדם."בחורי הישיבות הם לא חסרי רגשות. הם מסורים, בעלי מידות, לעזור, לתת, ומאידך כל מהותם זה התורה ולהמשיך את העם היהודי".

"הם בחרו להיות החיל הכי חשוב בעם ישראל, ולעולם לא יבין איזה מסירות יש לבחור שבוחר בתורה ללמוד כל היום. לא יודעת אם הם יודעים להעריך ולהבין כמה כוח, מוסר ומשמעת עצמית צריך".

ואם המעצר באמת יגיע?כל אחת מתמודדת עם השאלה אחרת.

ר. אומרת שהיא מפחדת גם מהמעצר וגם מהמחיר שהמשפחה תשלם.

נ. אומרת בפשטות: "לא רוצה לחשוב על זה. יכול להיות שאני מדחיקה". אבל לדבריה, דווקא היכולת לא לחשוב על האפשרות הזו מאפשרת לה להמשיך בחיים.

א. כבר יודעת כיצד הייתה מגיבה: היא הייתה אוספת את הילדים, מספרת להם ומנסה להפוך את הרגע למסר של גאווה בדרך שבה בחרו.

וח. אומרת שאם אחד מבניה ייעצר, היא קודם כול תנסה להפעיל את כל מי שיכול לעזור לו להשתחרר. "ואם אין לי חברים כאלה, אז בציבור החרדי יש לו פרוטקציה בשמיים, ויש לו מלא מאכערים ומלא עסקנים שיודעים לפתור את הבעיות".

אבל מעבר לכל אלה, היא אומרת: "אני סומכת על הילד שלי ועל הכוחות שלו. אני מאמינה שגם אם יעבור תקופה קשה בכלא, הוא ייצא ממנה מחוזק יותר באמונה ובתורה, ולא להפך ואת זה הצבא לא מבין".

כשנשאלה ח. מה היית רוצה שאנשים יבינו על אמא חרדית שיש לה בן במצב הזה? היא השיבה: "אני חושבת שהפער נובע מהעולם הערכי שממנו מגיעה כל משפחה. יש אמהות שמגדלות את ילדיהן מתוך תפיסה שהייעוד שלהם הוא להגן על המדינה והארץ, ולכן כבר מגיל צעיר הן מבינות שהשירות הצבאי הוא חלק מהייעוד הזה, גם אם הוא כרוך בסיכון.

אצל אמא חרדית נקודת המוצא שונה. היא מגדלת את בנה מתוך תפיסה שלימוד התורה הוא ייעוד מרכזי בחייו, ולכן ההתמודדות עם האפשרות שהוא ייפגע במסגרת השירות הצבאי יכולה להיות קשה לה במיוחד. גם הנתינה של האדם החרדי למדינה נובעת מבחינתה ממקום אחר, שרבים בציבור עדיין אינם מכירים את עומקו.

עם זאת, אני פוגשת גם אנשים חילונים, ובהם אמהות ללוחמים, שמנסים בתקופה הזו להבין את העולם החרדי ואת המשמעות של לימוד התורה עבורו. כשמנסים באמת להבין את הצד השני, אפשר לראות שלא מדובר בחוסר אכפתיות, אלא במערכת ערכים שונה."

הקשיים בנסיעות לחו"ל

נ. מספרת על בתה ובעלה שהיו אמורים לנסוע לחו"ל כדי לבקר משפחה מדרגה ראשונה. המשפחה התייעצה עם הרב, והוא בירך אותם שייסעו לשלום ויחזרו לשלום. יום לפני הנסיעה בדק הבעל את מצבו וגילה שהוא מוגדר עריק. הוא לא סיפר על כך לבתו של נ., והם יצאו לדרך. בדרך לשדה התעופה בדק שוב, ואז הסטטוס נעלם. "היו כל הדרך ניסים ונפלאות של סייעתא דישמיא", היא אומרת.

בדרך חזרה החשש כבר היה גדול יותר. בתה זכרה את ברכת הרב והתקשרה לאמה לפני העלייה למטוס: "תתפללו". בעמדת הבידוק היא עברה, אבל בעלה נעצר לבדיקה. היא ביקשה להצטרף אליו, ונאמר לה: "גברת, תישארי פה. הוא בא איתנו". אחרי דקות ארוכות הוא חזר. היא שאלה אותו מה קרה.

"הוא מספר לי שהם שוב ושוב בודקים לו את הדרכון, ואחד הפקידים שם מסתכל עליו, מסתכל על המסך, מדפיס כרטיס ואומר לו: 'תעבור'". נ., מציינת "זה היה נס גלוי".

כשכל אחת מהן נשאלה מה הייתה רוצה שבנה או בעלה ידע שהיא חושבת עליו הן השיבו:

א. מבקשת להעביר לבעלה מסר אישי: "אני רוצה שהוא ידע שאני מעריכה ומעריצה אותו ועומדת מאחוריו בכל צעד וצעד".

ר. אומרת לבעלה: "אשריו שהוא לומד תורה והוא יודע את החשיבות הגדולה".

נ. מבקשת מבנה: "אשרי, שזכיתי בבן כמוך, ואני רוצה שלא תפסיק ותמשיך להתעלות. אנחנו תמיד מאחוריך ונעשה הכול שתמשיך ללמוד".

וח. מסיימת במשפט קצר, ישיר ואישי לבניה: "אני מחבקת אותם ואומרת להם ככה: 'עליך העם הזה יושב, בהצלחה'"

אצל כל אחת מהן, הדרך שבה הן מתמודדות שונה: אחת למדה להתרגל לניידות המשטרה, אחרת כמעט אינה חושבת על כך ביום יום, שלישית מתמודדת עם פחד ממשי ממעצר, ורביעית מספרת שהשינוי שעברה בעצמה הוא בעיקר פנימי.

אבל דבר אחד משותף לצד החשש וההתמודדות, הן מבקשות שהבחירה של בעליהן ובניהן תיתפס לא רק דרך ההגדרה הציבורית שניתנה להם, אלא גם דרך הבית שמאחוריהם - האמהות שמחכות, הנשים שמנהלות את המשפחה, הילדים ששומעים את הסיפורים, והאמונה שמעניקה להן כוח להמשיך בשגרה.