הערעור בעליון בפרשת ישיבת פוניבז': "פסק חלוט בן 25 שנה רוקן מתוכן"

המאבק המשפטי בן עשרות השנים על ישיבת פוניבז' מגיע לבית המשפט העליון - והפעם תחת הטענה: לא רק מחלוקת על חלוקת הזכויות בגבעת הישיבה, אלא טענה כי הכרעה משפטית חלוטה משנת 2000 שוכתבה למעשה בדיעבד.

ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי שמואל מרקוביץ, עמותת מסורת התורה והרבנית ציפורה מרקוביץ הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שאישר את פסק הבוררות של השופט בדימוס דוד חשין. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה דחופה לעכב את ביצוע הפינוי ואת החיוב הכספי שנפסק נגד המבקשים.

במרכז הערעור ניצבת הטענה כי פסק הבוררות המאוחר רוקן מתוכן את פסק הבוררות החלוט שניתן בשנת 2000. לטענת המבקשים, אותו פסק מוקדם קבע כי לרב מרקוביץ זכויות מהותיות, עצמאיות ונצחיות בישיבה, ובין היתר תיאר אותו כמי שהוא "מלך בעירו" בתחום שעליו הופקד. אלא שבפסק הבוררות משנת 2025 נקבע כי הזכויות הללו פקעו למעשה כבר בסביבות שנת 2007.

כאן נמצאת, לטענת המבקשים, הבעיה המשפטית המרכזית: פקיעת הזכויות לא נקבעה בפסק 2000 עצמו, אלא נבנתה כעבור שנים באמצעות "תנאי מכללא" - תנאי שלא נכתב בפסק המקורי ושלטענתם אף לא נטען על ידי מי מהצדדים.

בבקשת הערעור נטען כי לא ניתן לקחת פסק חלוט ו"להכניס" לתוכו בדיעבד תנאי שמאפשר לבטל את הזכויות שנקבעו בו. המבקשים טונים כי אין מדובר בפרשנות של פסק 2000 אלא, בפועל, בשינוי מהותי של תוצאתו - ואולי אף בביטולו - במסווה של פרשנות.

הם מדגישים גם את התוצאה החריגה: בשנת 2025 נקבע למעשה כי אנשים שהחזיקו והשתמשו במתחם במשך שנים מכוח זכויות שלטענתם עוגנו בפסק חלוט, הפכו כבר בשנת 2007 ל"פולשים" - וזאת מבלי שבזמן אמת נקבע כי זכויותיהם פקעו, ואף מבלי שנקבע מועד מדויק שבו התרחשה אותה פקיעה.

חזית נוספת בערעור נוגעת לפסק הדין של בית המשפט המחוזי שאישר את הבוררות. לטענת המבקשים, אחת ההנמקות המרכזיות לדחיית בקשת הביטול הייתה קביעה שלפיה הרב מרקוביץ מנוע מלהסתמך כיום על פסק 2000 בשל טענות שהעלה בהליכים קודמים.

אלא שלטענתם, אותה טענת מניעות שעליה נשען פסק הדין כלל לא הועלתה נגדם בדרך שבה התקבלה לבסוף, ולכן לא ניתנה להם הזדמנות להתמודד עמה.

בבקשת רשות הערעור נטען כי בכך נוצר "מלכוד" משפטי: לאחר שבפסק דין קודם מ-2015 נקבע שפסק 2000 הוא חלוט ואינו ניתן לשינוי, נדרשו המבקשים לפעול בהתאם לקביעה זו; אלא שכעת, לטענתם, דווקא העובדה שהם מסתמכים על אותה קביעה שיפוטית משמשת נגדם לצורך יצירת מניעות. המבקשים מגדירים זאת כעיוות דין וכפגיעה בזכות הטיעון.

המשמעות העקרונית של הערעור, לפי המבקשים, חורגת בהרבה מהסכסוך בפוניבז'. לטענתם, אם ניתן לפרש פסק חלוט באמצעות הוספת "תנאי מכללא" שלא נכתב בו, ובאמצעות אותו תנאי לשלול בדיעבד זכויות שהוענקו בפסק - מתעוררת שאלה עקרונית לגבי סופיותם של פסקי דין ופסקי בוררות.

בבקשת הערעור נטען כי ההכרעה מעוררת שאלה תקדימית בדבר הגבול שבין "פרשנות" של פסק חלוט לבין שינויו או ביטולו, ומה היקף סמכותו של בורר מאוחר ביחס להכרעה חלוטה קודמת.

במקביל לשאלה המשפטית, המבקשים מזהירים מפני התוצאה המעשית והמיידית של ביצוע הפסק. פסק הדין קבע את מועד הפינוי ל-30 בספטמבר 2026. לפי הבקשה, מדובר בקמפוס המשמש כ-1,266 תלמידים ואברכים, ובהם 226 קטינים וכ-837 תלמידים המתגוררים במסגרת פנימייתית.

לטענתם, אין כיום מתחם חלופי המסוגל לקלוט פעילות בהיקף כזה. בבקשת עיכוב הביצוע נטען כי הקמפוס הנדרש משתרע על סדר גודל של 18-25 אלף מ"ר וכולל בתי מדרש, כיתות, פנימיות, מטבח, חדרי אוכל ותשתיות. לפי הבקשה, גם בתרחיש אופטימי, התאמת מתחם חלופי וקבלת כלל האישורים צפויות לדרוש לפחות כשנתיים, ועלות המהלך מוערכת בלפחות 200 מיליון שקל.

המבקשים מדגישים כי גם הבורר עצמו הכיר בקושי הכרוך בפינוי. לפי הבקשה, הבורר קבע כי העברת מסגרת הרב מרקוביץ תחייב משאבים רבים וכי מציאת פתרון למספר כה גדול של תלמידים אינה עניין של מה בכך. מנגד, הוא קבע כי העברת המקרקעין לצד השני אינה הכרחית לצורך תפקודו הנוכחי.

לטענת המבקשים, עובדה זו מחזקת את הדרישה להשאיר את הסטטוס-קוו על כנו עד להכרעת בית המשפט העליון: אם הפינוי יבוצע כעת, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו; אם הוא יעוכב, מנגד, לא צפוי לטענתם נזק ממשי למשיבים בתקופת הביניים.

תגובת המבקשים:

"מה שהונח היום בפני בית המשפט העליון הוא לא עוד פרק בסכסוך פוניבז'. מדובר בשאלה יסודית של שלטון החוק: האם פסק דין חלוט הוא באמת חלוט, או שאפשר כעבור 25 שנה לשכתב אותו, להמציא לתוכו 'תנאי מכללא' שמעולם לא נכתב בו, ואז לקבוע רטרואקטיבית שזכויות שהוגדרו כנצחיות פשוט נעלמו.

התוצאה שהתקבלה אבסורדית: בשנת 2025 נאמר לקהילה שלמה שהיא למעשה 'פולשת' כבר משנת 2007 - אף שבמשך כל אותן שנים לא נאמר לה שזכויותיה פקעו, לא נקבע מתי הן פקעו, והבסיס לפקיעה כלל לא הופיע בפסק החלוט שמכוחו היא פעלה.

חמור מכך, פסק הדין שאישר את הבוררות נשען, לטענתנו, על טענת מניעות שלא הועלתה כלפי המבקשים באופן שאפשר להם להתמודד עמה. אי אפשר לשלול זכויות מהותיות על בסיס טענה שהצד שנפגע ממנה לא קיבל הזדמנות אמיתית להשיב לה.

עכשיו מבקשים לבצע את הבלתי הפיך עוד לפני שבית המשפט העליון אמר את דברו: לפנות 1,266 תלמידים ואברכים, מאות מהם קטינים ותלמידי פנימייה, ולפרק קמפוס ומרקם חיים שנבנו במשך עשרות שנים - כאשר אפילו בפסק הבוררות עצמו נקבע שהצד השני אינו זקוק למקרקעין לצורך תפקודו הנוכחי. קודם צריך לברר אם הפסק יכול לעמוד משפטית, ורק אחר כך לבצע תוצאה שאי אפשר יהיה להשיב לאחור. פסק חלוט אינו טיוטה שאפשר לשכתב אחרי רבע מאה".