מה גרם למו"צ ר' שמלק'ה לפסול את האתרוגים של העיירה ? | משה ולדר

"מה אתה מסתכל על זה שוב?" שאל אותי סבא בטון נוזף, "לא בדקת את האתרוג הזה מספיק?"

"אני מתלבט לגבי הבלעטל למטה", אמרתי, "אבל בסך הכול אתרוג יפה, לא?"

"לא צריך לבדוק כל כך הרבה", רטן סבא, "אתה מזכיר לי את הסיפור עם ר' שמלק'ה מפיליפיץ".

"לא חושב שאני מכיר...", אמרתי בחיוך, "זה עוד סיפור מהעיירה של סביך?"

"מהסבא שלי או מהסבא של מישהו אחר... זה לא משנה, העיקר שככה זה היה. בפיליפיץ לא היו הרבה משפחות, זו הייתה עיירה שקטה ורגועה. וכמו כל עיירה יהודית, גם שם הגיע מדי שנה חג הסוכות, והיהודים היו עסוקים בלחפש אחרי צורכי החג, בראשם כמובן ד' מינים מהודרים כדי לברך עליהם ולקיים את המאמר 'זה קלי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה וכו'".

"ומי היה ר' שמלק'ה מפיליפיץ?" שאלתי.

"או, זהו", אמר סבא, "אז תקשיב כעת, כי זה כל הסיפור..."

העיירה הקטנה פיליפיץ שכנה בקרבת עיר המחוז וולבה שבאזור אוסטרו-הונגריה, מקום מבלבל למדי שבו התחלפה השליטה פעמים רבות, עיתים הוכרז כרומניה, עיתים הונגריה ולפעמים גם צ'כסלובקיה.

כל זה לא הפריע למקום לפרוח בינות שדות מוריקים ובאווירה כפרית שלווה ורגועה. היהודים חיו לצד שכניהם הגויים ולרוב הדבר לא הפריע לאורח החיים. אלו במנהגיהם ואלו במנהגיהם.

בתקופת חג הסוכות, בעת שהלבבות מתמלאים בשמחה על אשר מחל האלוקים לנו על כל עוונותינו, היה מתקיים מדי שנה שוק ארבעת המינים במרכז העיירה.

בכל שנה היה מתקיים טקס קבוע: לייבל סוחר האתרוגים היה נכנס לקול תשואות הילדים עם סוסו ועגלתו לתוך הרחוב הראשי ומתקדם באיטיות תוך שהוא גוער בילדים המצהלים שיתרחקו מן העגלה ולא ייפגעו, כל זאת עד שהיה מגיע לצריף בית הכנסת, לצדו היה חונה את סוסו ופורק מתוך העגלה ארגזי עץ כבדים שבתוכם נחו מרופדים ועטופים ברצועות פשתן האתרוגים היקרים.

לאחר מכן, היה לייבל הופך את הארגזים ומסדר על גביהם את האתרוגים בזה אחר זה. ולבסוף, לאחר שהכול היה מוכן, הוא היה מכין את הכיסא של ר' שמלק'ה.

ר' שמלק'ה זה היה יהודי תלמיד חכם, גבה קומה, זקנו שחור כפחם ומבטו חד, עיניו טרוטות מרוב שקידה על הספרים ודיבורו קצר על מנת שלא להיבטל מלימודו יתר על הנדרש.

על אף שהיה בקי בכל חלקי השו"ע, ר' שמלק'ה לא היה משמש ברבנות באופן רשמי אלא היה ניאות לענות מפעם לפעם על שאלות פרטיות בזמנים קבועים בשבוע. מספר פעמים הציעו לו לשמש כרב בעיירות גדולות יותר, אך הוא העדיף להישאר בפיליפיץ ולא להתחייב למשרות שבוודאי היו גוזלות את זמנו היקר וממעטות את זמן לימודו.

בימים אלו שבין יום הכיפורים לסוכות, ר' שמלק'ה היה משמש כמו"צ לענייני ארבעת המינים. בזמנים אלו, לאות הכרת טובה על הרבנות הבלתי רשמית שלו, הקהל היה מניח מעות בספל ממתכת על כל שאלה שנשאל, ור' שמלק'ה היה קונה מחלק ממעות אלו את צורכי החג ואת השאר היה מחלק לצדקה לעניי העיר.

לאחר תפילת שחרית, היו מתקבצים אנשי העיירה לבחור להם אתרוגים, ור' שמלק'ה היה מתיישב בכיסא המיועד, מניח על ידו זכוכית מגדלת, קיסם וצפיחית מים לצורך בדיקת האתרוגים ושוקע בתלמודו עד שייגשו לשאול אותו שאלות.

עד מהרה היה מצטבר תור ארוך לפני כיסאו והוא היה ממהר לענות על ראשון ראשון.

כאשר הביאו לפניו את האתרוג, היה ר' שמלק'ה מניח את הספר מידו, נוטל את זכוכית המגדלת ומעיין בו ברצינות, ולאחר מכן מהנהן בכובד ראש תוך שהוא מעלעל בזקנו השחור.

עיתים היה משלח אצבעו אצל צפיחית המים ומלחלח אותה מעט, ואחר היה מעבירה בעדינות על נקודה קטנה שראה באתרוג כדי לנסות ולהעבירה הימנו.

במקרה ונתקל במקרה של ספק 'חסר', לא היה ממהר לפסול והיה מחפש שעה קלה אחר ההוכחה כי אין האתרוג חסר, וכאשר מצא את ההוכחה, קצה חיוך היה מופיע בפניו. היה זה דבר נדיר ביותר, וכל מי שהכירו היה אומר כי בהשוואה לאדם אחר משול קצה חיוך זה לנהורא גדולה ושמחה פורצת גבולות.

מעטים המקרים שבהם נאלץ ר' שמלק'ה להשיב את השואל בחזרה אל הארגז לבחור לו אתרוג אחר. לרוב, האנשים היו ממשמשים משך שעה קלה בארגז ומביאים איתם את האתרוגים היפים ביותר כדי להראות לו ולשמוע את דעתו.

יודעים היו כי כשר הוא האתרוג, ובכל זאת באו כדי לקבל את המחמאה מהמו"צ.

ור' שמלק'ה עין טובה הייתה לו: לזה היה אומר 'מהודר ממש', לאחר היה אומר 'אין יפה כמותו!', ולשלישי היה אומר 'צורתו שלמה וגידולו נדיר'.

כך מדי שנה בשנה, היו היהודים קונים את האתרוגים בשמחה ובטוב לבב, והיו כולם מרוצים. היה לייבל מתקיים ממכירת האתרוגים ובעצמו קונה בשר מן האטליז של שעיה, היה שעיה מוכר הבשר וקונה נעליים חדשות לחג מפנחס הסנדלר, ופנחס? הרי היה משתכר מן הנעליים וקונה כמה צנצנות של ירקות מוחמצים מאשתו של אלימלך העגלון.

כך היו יוצאים ומתפרנסים זה מזה והיו טובי לב ושמחים לקראת חג הסוכות מתוך אחדות נפלאה.

אך שנה אחת, משהו קרה.

לייבל סוחר האתרוגים החנה את עגלתו לצד בית הכנסת, ר' שמלק'ה הופיע כרגיל כדי לענות לציבור על השאלות, אך עד מהרה ניכר היה כי השנה חלה תמורה בהתנהגותו.

ראשית כול, היה ר' שמלק'ה סר וזועף מתמיד. תשובותיו קצרות מדי, ללא חיוך או מחמאה. רבים השיב אל הארגז כדי לבחור להם אתרוג אחר, ואף היה מניד ראשו לשלילה כאשר הבחין בכתם שאיננו מן הגרועים שבכתמים.

אנשים רבים אשר בחרו להם אתרוגים, השיבום אל הארגז והלכו להם ללא אומר ודברים.

ראה לייבל כי כך הם פני הדברים וניגש אל ר' שמלק'ה.

"מה יום מיומיים ר' שמלק'ה?" שאלו בלחש, "מדוע עזבת השנה כוחא דהיתרא ותפסת במקומו כוחא דאיסורא?"

תקע בו ר' שמלק'ה מבט חמור והשיב בקצרה: "אין האתרוגים השנה מהמשובחים. ואני אין לי אלא מה שעיני רואות".

חזר הדבר על עצמו לאורך כל היום, ולייבל מוכר האתרוגים ראה כי הפרוטה שבכיסו חסרה מבכל שנה, כלומר, התנהגותו החדשה של ר' שמלק'ה השפיעה בהחלט על מצב המכירות, שהגיע לכדי רבע מן ההכנסות ליום זה בשנה שעברה.

בדק לייבל את אתרוגיו בזה אחר זה ולא מצא בהם הבדל מבשנים עברו, וחזקה על סוחר אתרוגים שמכיר הוא בטיב אתרוגיו.

ניגש לייבל אצל ר' בנימין ביינוש ראש הקהל וסיפר לו את דבר המעשה.

"אינני יודע מה לעשות", אמר. "מדי שנה עינו של ר' שמלק'ה טובה באתרוגים והוא טורח אחר הכשרם, ואילו השנה כמין רוח רעה חלפה בו. אני אמנם סוחר פשוט ור' שמלק'ה תלמיד חכם גדול, אך טביעת עין באתרוגים יש בי, ולאחר שבדקתי וחקרתי לא מצאתי בהם מתום. וכבר שמעתי אנשים אומרים שילכו לחפש אתרוגים בעיירה הסמוכה. אם יצא שם רע לסחורתי, לא רק השנה אפסיד אלא אף בשנים הבאות".

שמע ר' ביינוש את הדברים והחליט לבררם. שלח את אפרים בנו אל ר' שמלק'ה שישב בבית המדרש, ובתוך שעה קלה חזר הנער ותשובה קצרה בפיו:

"אין האתרוגים השנה מן המשובחים, ואני אין לי אלא מה שעיני רואות".

לא הסתפק בכך ראש הקהל. הוא שלח אדם בר סמכא לשוק האתרוגים בעיירה הסמוכה, מרחק מחצית השעה, לאחר שנודע לו כי האתרוגים הנמכרים שם הגיעו מאותו הפרדס.

כשחזר השליח הייתה בפיו תשובה מפתיעה: לדברי הסוחר המקומי, הסחורה השנה טובה אף מזו של השנה שעברה, והאתרוגים יפים וצהובים מבכל שנה.

עתה כבר היה ר' ביינוש נבוך. אם אין הפגם באתרוגים, מה אירע לר' שמלק'ה?

ובינתיים חלף יום נוסף, ודבר לא השתנה. ר' שמלק'ה נותר שתקן וזעוף, מיעט במחמאות והשיב כמה מן הקונים אל הארגז לבחור להם אתרוג אחר. השמועה על טיב סחורתו של לייבל כבר החלה לעשות לה כנפיים, והוא חשש שמטה לחמו יישבר.

הבין ר' ביינוש כי לא באתרוגים לבדם דברים אמורים.

זימן אליו ר' ביינוש כמה מזקני העיירה הוותיקים והחכמים כדי לשאול לדעתם, ואף צירף למושב זה את לייבל סוחר האתרוגים ואת יוסף הכובס שהכיר את ר' שמלק'ה ביותר.

באו זקני העיירה בדין ובדברים ושאלו זה לזה: "נחפשה דרכינו ונחקורה", אמר ראש הקהל. "מה אירע השנה שלא אירע בשנים קודמות?"

"קרה פגעה ביבול המלפפונים", אמר אחד.

"בשתי עיירות סמוכות היה פוגרום", הזכיר אחר.

"טבע בנהר בנו הקטן של מנדלי", נאנח שלישי.

יוסף הכובס שתק שעה קלה.

"והגביר ר' ברוך נפטר", אמר לבסוף. "בערב שבת קודש".

מרגע ששמע ר' ביינוש את שמו של הגביר ר' ברוך נצטמצמו עיניו והוא הניח את ראשו בין אצילי ידיו.

"זכור לי", אמר, "כי ר' ברוך היה גר בשכנות עם ר' שמלק'ה. למען האמת היו השניים ידידים טובים ביותר. שמא עלינו לברר את הדבר?"

מיד החלו האנשים להתלחש ביניהם בספקנות והבעת פניהם הפכה רצינית.

"ר' ברוך לא בשם טוב נפטר", אמר לבסוף יוסף הכובס, "ואף לא ספדו לו כראוי משום שהיה זה בערב שבת".

"ר' ברוך זה", נזכר גם אחד הזקנים, "היה תורם הון רב לעניים ולתלמידי חכמים".

שתקו כולם ונזכרו בסיפורו העגום של ר' ברוך.

ר' ברוך היה מעשירי העיירה ומחשוביה. עסקיו פרחו, ידו הייתה פתוחה לצדקה, ושנים רבות נמנה עם האנשים שעל פיהם יישק דבר בקהילה.

אלא שבחודשים האחרונים לחייו יצאה עליו שמועה רעה: אמרו שכספו אינו "כסף כשר".

איש לא ידע מי הוציא את השמועה ומה מקורה, אך דרכן של שמועות שאינן זקוקות לראיות כדי לעשות את מלאכתן. בתוך זמן קצר החלו אנשים להתרחק ממנו. היו שהפסיקו לסחור עמו, אחרים חדלו לבוא לביתו, ואפילו מכרים ותיקים נעשו לפתע טרודים מאוד כאשר ראוהו ברחוב.

"האם ירדו לחייו?" ביקש לברר ר' ביינוש ראש הקהל.

"אינני חושב שירדו לחייו", אמר יוסף הכובס בהרהור, "אך אומרים כי הדבר השפיע עליו מאוד. היה רגיל הוא תמיד לכבוד ויקר, משפחתו השתדכה עם המשפחות החשובות והמיוחסות ביותר באזור. ומרגע שיצא עליו שמץ פסול, מיד הפנו לו כולם את גבם. נדמה לי שהיו כמה אנשים שהפסיקו לסחור עמו בשל השמועות, אבל אלו היו מתי מעט".

"האם הואיל מישהו לבדוק את עניינו?" שאל ראש הקהל, "שמא העלילו עליו עלילות?"

כולם שתקו.

"טבעו של שם רע הוא כזה", אמר אחד מן הזקנים, "שמרגע שיוצא, האנשים חוששים ממנו ואינם רוצים שידבק גם בהם אותו השם. לפיכך נהגו בו בר' ברוך ריחוק בתקופת חייו האחרונה".

"יש אומרים כי נפטר מן העולם מתוך יגון ושברון לב", אמר יוסף הכובס, "ונדמה לי שר' שמלק'ה זה היה האחרון שישב ליד מיטתו בהיותו לו שכן, חבר קרוב וידיד עד יומו האחרון".

"ומעשה זה היה בערב שבת עם חשיכה, כאשר נפטר מן העולם, גרם לכך ששעת הדחק הייתה ולא ספדו לו כלל. ואף לא העמידו ישיבה על קברו ולא דיברו ממנו עד עצם היום הזה, על אף שהיה יהודי רודף צדקה וחסד כל ימיו".

מששמעו את דבריו האחרונים של הכובס, הביטו כולם זה בזה ונתעטפו במחשבות.

"ר' שמלק'ה איש אמת הוא", אמר ר' ביינוש ראש הקהל, "וככל שהיה חברו וידידו של ר' ברוך המנוח, בוודאי הוא לי שליבו נוקפו ואף שמץ טרוניה יש בו על העניין".

"ומה אפשר לעשות?" שאל לייבל, "שמא נבקש מחילה על קברו? אולי נוכל לשמח את האלמנה והיתומים? אני מוכן לשלם על כך אם הדבר יחזיר אלינו את ר' שמלק'ה שאנחנו מכירים..."

"ובפרט", ציין הכובס, "שכל כלכלת הקהילה תלויה באותו עניין, שכן כאשר הכסף עובר מיד ליד כולם מרוויחים, אך כאשר הכסף נעצר ואפילו אצל האתרוגים, שום דבר טוב לא יוצא מזה".

נמנו וגמרו שאת הנעשה אין להשיב, אך להמתיק את הגלולה המרה אפשר גם אפשר באמצעות מים מתוקים.

עוד באותו היום יצאה משלחת מכובדת של אנשי הקהילה ובידם תשורה נאה עבור אלמנתו של ר' ברוך. בין השאר הביאו שם מגש מלא במאפים ריחניים, פירות וירקות טריים מן השוק ואפילו תכשיט נאה לחג.

כמאסף, הופיע גם לייבל סוחר האתרוגים והגיש לבנו הבכור של ר' ברוך קופסת כסף נאה ובתוכה אתרוג יפהפה מהשמורים שבחבילה. יהלום של ממש אשר ערכו בתקופה זו שלפני סוכות נאמד במאות רובלים.

לאחר מכן ביקש ראש הקהל לומר כמה מילים אחר ר' ברוך והזכיר בדבריו כי הקהילה כולה מעוניינת לתקן את העניין שלא ספדו לו כראוי. לאחר מכן הגזים ושיבח את ר' ברוך עד מאוד כדרכם של ספדנים וכפי שהליצו 'אחרי מות קדושים אמור', למרות שהסכימו רוב השומעים ככולם כי ר' ברוך היה אדם מיוחד במינו, מאיר פנים לזולת ובעל חסד גדול.

רעייתו של המנוח הזילה דמעה, ובניו אף ניגשו להודות בשמה לראש הקהל על דבריו.

העיירה כולה ידעה מהסיפור ואף שמחה בו. בשולי המחנה, הולכי הרכיל אמנם טרחו להזכיר את השמועות הרעות, אך לדיבורם לא היה ממש, ובפרט שכבר נפטר ר' ברוך ועבר מן העולם.

מחלון הבית הסמוך לביתו של ר' ברוך, ניבטו עיניו השחורות של ר' שמלק'ה אשר עמד וינק ממקטרתו כשהוא מביט בכל ובפניו מבט מהורהר. דומה היה כי עיניו נוצצות כיהלומים, או שמא דמעות היו?

למחרת הופיע ר' שמלק'ה לשוק האתרוגים ורוח אחרת עמו.

בירך את האנשים לשלום, ענה בסבלנות לשאלות ואף הכשיר את רוב האתרוגים אשר עברו תחת עינו.

עד מהרה הזדרזו אנשי העיירה לתפוס עת רצון זו ולהראות לו את אתרוגיהם.

והנה זה פלא, פיו של ר' שמלק'ה שופע מחמאות וברכות אודות האתרוגים, וכמעט ונשמע מדבריו שלא הייתה שנת אתרוגים כל כך טובה בפיליפיץ מעולם.

שמחו האנשים עד מאוד והחלו לקנות את האתרוגים בזה אחר זה. לייבל הסוחר היה מרוצה ויכול היה לקנות את צורכי החג.

יצאו כולם והתפרנסו זה מזה בכבוד.

ולפחות אלמנה אחת הכניסה את החג כאשר אבן נגולה מעל ליבה.

והאמת והשלום אהבו.

"וכשסבי סיפר לי סיפור זה", אמר סבא בעודו מגלגל את פיסת הפשתן על גבי האתרוג, "צחק באמרו כי אכן אין באמת הבדל גדול בין בדיקת כשרות האתרוגים לבדיקת כשרות האנשים. ואין זו אלא שאלה של מידת הזכוכית המגדלת האחוזה בידך".