על רקע האירועים הבטחוניים: כך נתמודד יחד עם הילדים מול הפחד ההגיוני

בשבוע שעבר הוכתה המדינה בהלם, בטיסה שהייתה אמורה להיות עוד אחת שגרתית הביתה, קרה משהו שקשה לעכל. טייס המשנה תקף את הקברניט, המטוס צלל, ונוסעים ישראלים, ביניהם לא מעט ילדים, חוו דקות של אימה אמיתית בגובה עשרות אלפי רגל. בחסדי שמיים, בזכות קברניט שנלחם על חייו, איש ביטחון ונוסעים אמיצים שפעלו במהירות, המטוס נחת בשלום וכל הנוסעים חזרו הביתה.

אבל אנחנו, ההורים, יודעים שהסיפור לא נגמר בנחיתה. *הסיפור האמיתי מתחיל מיד אחרי הנחיתה. ילדים ששמעו, שראו, שבמקום להירדם חשבו על תסריטי בלהות.* ואולי גם בנו, שתוהים לעצמנו מה אומרים להם עכשיו? ואיך אומרים את זה נכון?

אני רוצה להתחיל דווקא ממה שהם רואים. בימים כאלה הסרטונים מגיעים מכל כיוון, צילומים מתוך המטוס, הקלטות, תיאורים קשים. אנחנו, המבוגרים, יודעים איכשהו למקם את המידע הזה במקום המתאים, בהקשר הנכון. *ילד עדיין לא יודע. הוא קולט את התמונה ואת הקול, אבל עדיין אין לו את הכלים לעבד אותם רגשית.* ומידע נכנס פנימה גולמי ונשאר שם.

לכן, ככל שאפשר, *נשמור על העיניים הקטנות שלהם מחשיפה ישירה לסרטונים ולתיאורים הקשים.* לא נכון להסתיר מהם את מה שקרה, ילדים הרי שומעים הכול. לכן עדיף שישמעו את זה מאיתנו בצורה הנכונה. *התפקיד האקוטי שלנו באירועים כאלה, הוא להיות המסננת.* לספר במילים שלנו, בקצב שלהם, ובמידה שהלב שלהם יכול להכיל.

וכאן אני מבקש לעצור רגע ולהסתכל דווקא עלינו. *כי ילדים לא רק שומעים את המילים שלנו, הם מרגישים את הדופק שלנו.* ילד שרואה את אבא ואמא דבוקים לחדשות, מתוחים, מדברים ביניהם בלחש, יבין שמשהו מאוד מסוכן קורה, גם אם אף אחד לא אמר לו מילה.

לפני שאנחנו ניגשים לשיחה עם הילד, כדאי שנשאל את עצמנו בכנות, איפה אני עם הסיפור הזה? האם גם בי הוא עורר פחד? זה בסדר גמור אם התשובה חיובית. גם לנו מותר לפחד. אבל הילד שלנו צריך לפגוש הורה שהפחד לא מנהל אותו, כי כשאנחנו רגועים, אנחנו נותנים לו את מה שהוא הכי צריך: עוגן.

רק מתוך הרוגע הזה אפשר לפגוש את הפחד שלו. כשילד אומר לנו "אני מפחד לטוס", הדחף הטבעי שלנו הוא להרגיע מהר "אין מה לפחד, זה לא יקרה". אנחנו אומרים את זה מתוך אהבה, אבל ילד שהפחד שלו נדחה לומד שאין לפחד מקום אצלנו, והפחד לא נעלם, הוא רק מסתתר. מצד שני, יש גם טעות הפוכה, והיא לפחד יחד איתו, להיכנס איתו לסחרור ולהפוך את הבית למקום שבו כולם מבוהלים. זה כבר לא מתן תוקף, זו הצפה.

הדרך האמצעית נשמעת בערך כך: "אתה צודק, זה באמת מפחיד. לחשוב שמישהו יכול לנסות לפגוע במטוס מלא אנשים, זה מפחיד גם אותי. ובוא נסתכל רגע ביחד גם על מה שעוד קרה שם".

החרדה מצמצמת את העולם. היא גורמת לנו לראות רק את הסכנה, ולא את כל מה שמסביבה. התפקיד שלנו הוא לעזור לילד לראות את התמונה המלאה, ובתמונה הזו יש הרבה עוגנים. יש את הקדוש ברוך הוא, ששומר עלינו בכל מקום, בשמיים ובארץ. יש שורה של ניסים שליוותה את האירוע: קברניט שנפצע ובכל זאת לא ויתר, זוג טייסים נוספים שישבו "בדיוק" בטיסה הזו, נוסעים שקמו ופעלו, רופא שהיה על המטוס, ונחיתה בשלום. ויש את כוחות הביטחון שלנו, שהוזנקו תוך דקות ועובדים ימים ולילות כדי שנוכל לחיות כאן בשקט.

חשוב לשבת עם הילד ולשאול אותו: "בוא נמנה ביחד, מי שמר על האנשים במטוס?" שאלה פשוטה כזו מעבירה אותו מחוסר אונים להכרת הטוב, מהשאלה "מה עלול לקרות לי" לשאלה "מי שומר עליי".

עם זאת, חשוב לזכור שלא כל ילד נמצא באותו מקום. ילד שהיה בעצמו על הטיסה, או שאחד מבני משפחתו היה שם, חווה משהו אחר לגמרי מילד ששמע על כך בחדשות או מחבר בכיתה. ילד ששמע רק את הסיפור, לרוב יסתפק בשיחה כנה, בכמה עוגנים ובחזרה לשגרה. אבל ילד שהיה שם, או שקרוב משפחתו היה שם, נושא את החוויה בגוף. אצלו עלולים להופיע קשיי שינה, סיוטים, היצמדות להורים, התפרצויות, או דווקא שקט שאינו אופייני לו. אני רוצה להרגיע, אלה תגובות טבעיות לאירוע לא טבעי, ולרוב הן נרגעות בהדרגה כשיש סביבו בית בטוח ותומך ונותן ביטוי מילולי לקושי ולרגשות. ובכל זאת, אם הן נמשכות יותר מכמה שבועות או מחריפות, זה הזמן לפנות לאיש מקצוע. פנייה לעזרה אינה סימן לחולשה, היא חלק מהשמירה שלנו עליהם.

חשוב לדעת, חרדה לוקחת מהילד את תחושת השליטה, ולכן הכלים שהכי עוזרים הם אלה שמחזירים לו אותה. אפשר להתחיל מהנשימה: לבקש מהילד לדמיין שהוא מריח פרח, נשימה איטית פנימה דרך האף, ואז מכבה נר, נשימה ארוכה החוצה. כמה נשימות כאלה מאותתות לגוף שאפשר להירגע. כשהמחשבות שלו רצות קדימה, אפשר להחזיר אותו בעדינות לכאן ועכשיו דרך החושים, לבקש שיגיד חמישה דברים שהוא רואה, ארבעה שהוא יכול לגעת בהם, שלושה שהוא שומע, שניים שהוא מריח ואחד שהוא טועם. הפחד חי בעתיד, והחושים חיים בהווה.

בהמשך, כשהוא קצת יותר רגוע, אפשר לעזור לו להפריד בין מה שקרה לבין מה שהוא מדמיין. לשאול "מה באמת קרה?" ואחר כך "ומה הראש שלך מספר לך שעוד יקרה?" ההבחנה הפשוטה הזו מלמדת אותו שלא כל מחשבה מפחידה היא מציאות. ולילדים הקטנים יותר אפשר גם לתת לפחד צורה: "כמה גדול הפחד עכשיו, כמו פיל או כמו עכבר?" ילד שמצליח לתאר את הפחד שלו, כבר עומד קצת מחוצה לו. ולצד כל אלה, אל נשכח את הכלי העתיק מכולם, התפילה. לומר יחד פרק תהילים, או פשוט לדבר עם הקדוש ברוך הוא במילים שלנו. התפילה נותנת לילד מקום להניח את הפחד, ותזכורת עדינה שהוא לא לבד.

הילדים שלנו גדלים במציאות לא פשוטה. אנחנו לא יכולים להבטיח להם עולם בלי פחד. אבל אנחנו כן יכולים להבטיח להם משהו אחר, ואולי חשוב יותר: שכאשר יפחדו, יהיה להם לאן לחזור. הביתה, אל הורה שמקשיב, שלא נבהל, ושמזכיר להם שיש מי ששומר.

*זה בעצם המרחב הבטוח. לא מקום שבו אין פחד, אלא מקום שבו מותר לפחד, ובכל זאת להרגיש מוגן.*

בתפילה שנשמע רק בשורות טובות, ושנזכה לראות את ילדינו טסים, נוסעים וחוזרים הביתה בשלום ובשמחה.

נכתב ע"י פנחס וייס, עו"ס קליני, מייסד ומנהל מרכז מבטח לטיפול בטראומה